כאשר שבו אחינו החטופים, הם לא הגיעו מיד אל חיבוק הקהל הגדול בבית. הם עברו תחנות: מפגש ראשוני ואינטימי עם המשפחה הגרעינית, העברה מבוקרת לבית החולים לבדיקות והתאוששות, ורק לאחר כמה ימים, כשצוותי הרפואה ראו לנכון - שוחררו לביתם.
לכאורה, למה לא להגיע ישר הביתה? הרי זה רצונם העז? התשובה פשוטה: אפילו כשאדם רוצה בטוב המצפה לו, גוף ונפש זקוקים להכנה, להדרגה. על אחת כמה וכמה, כשאדם לא מודע לטוב המלא המצפה לו (כמו אברהם, שלא ידע את גודל הארץ המובטחת), הדבר חייב להיעשות בנחת. פרשת השבוע, "לך לך", מעמידה בפנינו שיעור מאלף ב"כיצד מדברים עם אדם" כשהולכת לעבור עליו תקופה מבלבלת, המוציאה אותו מאיזור הנוחות.
רשרוש הכנפיים של הנשר
עוד כשביקש הקב"ה לדבר עם אדם הראשון לאחר החטא, פנה אליו ב"אַיֶּכָּה" - שיחת הקדמה אישית ורכה, שלא תבהיל או תבריח. כך עשה גם כשפנה אל קין לשאול לשלום אחיו ("איה הבל אחיך").
חז"ל מדמים את ההתנהלות של הקב"ה מול עם ישראל לנשר: "כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף". הנשר, כשמגיע אל קינו, אינו מאיים על גוזליו בכניסה פתאומית. ראשית כל, הוא מרשרש בכנפיו (ספרי דברים פיסקא שיד), כדי לבשר להם שהוא מגיע.
ההטרמה, שיחת ההקדמה, היא מהותית מאוד. היא נדרשת כשמבקשים מהאדם לעשות פנייה חדשה בחייו, או כשמתרגשת עליו חוויה לא נעימה כחולי, גירושין או אי-הצלחה. הציווי אינו נוחת בפתאומיות; הוא מוכן בקפידה.
שלוש החלוקות: ניתוק מהאהבות
בציווי לאברהם, ישנה הרחבה מפתיעה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". עיקר הניסיון הוא ההליכה אל "הלא נודע" רק כי ה' ציווה. מדוע אם כן מרחיב הכתוב ומפרט את שלוש תחנות העזיבה?
ה"כלי יקר" מסביר שאלו הן שלוש דרגות של אהבה וחיבור, שמהן קשה לאדם להתנתק:
- ארצך: מקום מגורים שנבחר בגלל נוחות, חברים ותרבות. ממנו קל יחסית לעזוב, כי תועלתו חיצונית.
- מולדתך: מקום הלידה ואנשי התולדה. כאן הנפש קשורה יותר, אך זה עדיין קשר חברתי.
- בית אביך: הקשר הדמי והכלכלי. אלו האנשים שלא בחרנו, שנוצרו סביבנו. גם אם אדם בוחר לעזוב, הקשר הדמי נשאר תמידי. זהו הקשר העמוק והאינטימי ביותר.
הכלי יקר מדמה זאת לחינוך ה'תינוק:' כדרך שמחנכין התינוק, כי אולי יהיה קשה עליו לקבל הכל בבת אחת, ע"כ עשה לו ג' חלוקות..." הקב"ה הולך עם אברהם בהדרגה: מתחילה בבקשה קטנה לעזוב את הארץ, ממשיך לקשר החברתי, ומסיים בקשר העמוק ביותר - הבית והממון.
המטרה הסופית: למצוא את העצמיות
על אף האמון הגדול שאברהם מפגין בבוראו, הקב"ה בוחר לנהוג עמו בעדינות מרבית. סוף תהליך הציווי בא כשה' אומר לו "לך לך - שם אתה תמצא את עצמך.
הרעיון הוא שאברהם נדרש להתנתק מכל המרכיבים החיצוניים שעיצבו את זהותו, כדי שיוכל למצוא את זהותו המקורית והפנימית -את המהות שבוראו ייעד לו. מכל האהבות שיש לאדם, גדולה אהבתו אליו כשהוא מוצא את עצמיותו, את מקור חייו, וזה ימצא אברהם בארץ ישראל . זו הדרך היחידה שבה יוכל אברהם להפוך לאדם ש"מצאתי לבבו נאמן", כפי שרצה בו ה'. ההדרגה הזו היא צו לנו להתבונן על כל תהליך ושינוי בחיים: לנהל שינויים בזהירות, לזכור את הנפש, ולהתחיל תמיד ברשרש כנפיים עדין לפני הדרישה המלאה.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר