בפרשת תולדות אנו פוגשים את יצחק ורבקה בגרר, ארץ פלשתים. יצחק מגיע לשם כחלק ממשימה אלוקית - להשלים את מעשה החזקה בארץ המובטחת, במקומות שאביו אברהם טרם הגיעו אליהם. ה' מצווה עליו להישאר בארץ ולא לרדת למצרים, ויצחק מציית.
בהגיעו לגרר, מתוך פחד לחייו, יצחק נאלץ להסתיר את הקשר האמיתי בינו לבין אשתו רבקה. הוא מציג אותה כאחותו, שכן "פיקוח נפש דוחה הכל". אבל כשהחשש מתפוגג והימים חולפים, יצחק מרגיש בטוח יותר לחזור להתנהלות הטבעית עם רבקה .ומה קורה עתה בינהם?
כשהאמת מתגלה
זהו הרגע המכונן בסיפור. אבימלך, מלך פלשתים, משקיף בעד החלון וצופה במחזה מפתיע: "וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". פרשנינו הגדולים מעמיקים בהבנת אותו "צחוק". אור החיים מפרש זאת כ"מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו". . רש"י-וישקף אבימלך וגו'. שראהו משמש מטתו: רשב"ם-מצחק. תשמיש.
ומעבר לרש"י והרשב"ם, מרחיב הרלב"ג את שקרה בינהם- "...כמשפט כל איש עם אשתו, עד שכבר ראה אבימלך בעד החלון היות יצחק מהתל ומצחק עם רבקה אשתו, והיה לו עימה מהקירוב והרמיזות והקריצות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו".
משמעות ההשקפה: מבט טהור מול מבט מקולקל
המדרש בתנחומא (כי תשא, יד) מלמד שהמילה "השקפה" בתנ"ך תמיד מבטאת צער/דבר שלילי, חוץ ממקרה אחד. ההצצה של אבימלך היא דוגמה מובהקת לחלק השלילי - הוא מביט בעין רעה, מתוך תאווה וסקרנות פסולה, אל תוך המרחב הפרטי והקדוש של הזוג. ' , וזה לשון המדרש: ""בכל מקום שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא, שנאמר, וישקף על פני סדום (ברא' יט כח), וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמ' יד כד... והשאר כלם פתרונם לשון צער, חוץ מזו, השקיפה ממעון קדשך וברך".
רב צעיר נשאל פעם על ידי זוג מאורס: "כבוד הרב, האם מותר לנו לצחוק יחד?" הרב אמר: "לא רק שמותר, זו מצווה! הצחוק הוא ביטוי לשמחה טהורה, לחיבור נשמות. כשיצחק צחק עם רבקה, הוא לימד אותנו שהשמחה והאהבה הן חלק בלתי נפרד מהזוגיות היהודית."
שתי תפיסות עולם מנוגדות
ההבדל בין התפיסה היהודית לפלישתית מתבטא כבר במינוח: אצלנו מדברים על "יחסי אישות" - קשר בין אישיויות, נשמות. בתרבות המערבית מדברים על "יחסי מין" - הפעולות בפן הגופני בלבד.
מעניין להשוות זאת לתפיסת הנזירות הנוצרית. הכומר המבקש 'להתקדש' עונד סרט לבן לצווארו, אולי כרמז לניתוק בין השכל והגוף. בתפיסתו, מה שמקשר לאלוהות לא יכול להתחבר לארציות. (כפי שאומרים בבדיחות העם: יש בית נזירים, בית נזירות, ובאמצע בית יתומים). יצחק מגיע מבית אברהם - בית של הערכה הדדית: "אשה יפת מראה את". בית של אהבה אמיתית: "ויביאה... ויאהבה". בית של מסירות נפש הדדית ושותפות בחזון משותף.
לעומת זאת, הגישה הפלשתית/התרבות המערבית מחפשת רק את הפן היצרי. הוא אינו מעוניין 'להצחיק' או לשמח את האחר, אלא רק להתענג לבדו. היהדות מלמדת שדווקא החיבור בין הגוף והנשמה, בין הארצי לרוחני, הוא המביא לקדושה אמיתית.
ספר הישר מלמד דרך ישרה
ספר בראשית, המכונה גם "ספר הישר", מציג לאורכו את ההבדל בין שתי הגישות הללו לזוגיות. דרך יצחק ורבקה, אנו לומדים שאפשר וצריך לשלב בין אהבה ארצית לקדושה רוחנית, בין צחוק ושמחה יראת שמיים, כפי שנאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
דווקא חשוב בעולם, כשהגבולות בין קודש לחול מיטשטשים, להבין את המסר העמוק של פרשת תולדות: זוגיות יהודית קריאת צחוק, שמחה, קריצות ורמיזות, אך כל אלה נעשים במסגרת הקדושה, הרחק מעיניים זרות שאינן מבינות את הקשר. זו תמצית זוגיות יהודית - חיבור שלם בין שני בני זוג, המתבטא הן ברוח והן בגשם, תמיד מתוך קדושה וטהרה
הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר