מרכזיותה של ארץ ישראל בתפישת עולמנו אינו זקוקה להוכחה נוספת מאשר הפסוק הראשון של פרשתנו. ההתגלות הראשונה של ריבונו של עולם לאברהם אבינו לא עסקה בשאלות אמונה סבוכות, כמו גם בציווי הנוגע לקורבנות או לתפילין. ללכת לארץ אשר יראה לו ריבונו של עולם נצטווה אברהם, והליכה זו היא שעיצבה את פני התורה כולה.
"ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה", לימדנו הראי"ה קוק זצ"ל, ובדבריו אלה פירש את התורה ככתבה וכרוחה. מגמתה של האומה הישראלית היא להתנחל בארץ ישראל, ובה לממש את החזון האלוקי של תיקון עולם במלכות שדי. דברי הקב"ה לא נצטמצמו לצווי להליכה לארץ ישראל בלבד, כי אם לייעוד: "ואעשך לגוי גדול" – כאן אנו מבקשים להפוך לאומה ממלכתית, המקיימת בארץ את עצמה בדרכם של גויי העולם, "ככל הגויים אשר סביבותינו". ייחודנו אינו בכך שאין אנו מבקשים לקיים את דרך הארץ של העולם. לא עם של נזירים ואנשי קודש אנו, כי אם "גוי גדול", עם כל תחומי החיים, התרבות, הכלכלה והמדע. ייחודו של עם ישראל צריך לבוא לידי ביטוי בהיותו גוי המקים את מדינתו על בסיס הצדקה והמשפט, הקדושה והטהרה. בדרך זו מתממש הייעוד הגדול של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" המופיע בדברי ההקדמה למעמד הר סיני.
למעלה מכך, לא לעצמנו בלבד אנו דואגים – "ונברכו בך כל משפחות האדמה". קיומה של האומה הישראלית כיישות מדינית בארץ הקודש נושאת בחובה גם בשורה חיובית לעולם כולו. אנו מבקשים להביא ברכה בעולם. ברכה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות – בכך שאנו מעמידים דרך מוסרית וצודקת לקיומה של חברה; בכך שבראש ההרים ונישא מגבעות מצוי הקודש העליון, שהוא מקור אליו נוהרים כל הגויים ומבקשים את תורת ד' היוצאת מציון ואת דבר ד' מירושלים; ברכה זו באה לידי ביטוי בנשיאת שם ד', ובכך שכל עמי הארץ רואים כי שם ד' נקרא עלינו.
דרכו של עולם - בשעה שעם שרוי במלחמה אין הוא פנוי לעסוק בייעודו הגדול. מאבקו על הקיום המתמיד, ודאגתו מפני פיקוח נפשו, בולמים את יכולתו להתנשא לגבהי מרומים, ולחשוב במושגי ייעוד וברכה. הוא מתרכז בהיבט הטאקטי, ומקדיש את תשומת ליבו כל העת להישרדות. ברם, לתופעה זו מחיר כפול. משמעות אחת של התופעה היא העובדה שלעולם אין הקיום הפיזי יכול לעמוד לעצמו, אם אין הוא זוכה באופן מתמיד להזרמה ייעודית וחזונית. אסור לנו ליפול לרטוריקה של ביטחון, תפישת קרקעות, הגנה על תושבי גוש דן, חשיבות אסטרטגית ודומיה, שהם חשובים אך אינם הבסיס. גם בשעות אלו אנו צריכים לדבר על ארץ הייעוד והגאולה, החזון והדביקות, כיוון שמבלעדי מילים אלו לא נמצא מנוח בעולם המאבק הפיזי לבדו. מכוחם של אבות האומה שהם מרכבות לשכינה אנו באים לארץ זו, ומכוחם אנו קשורים בה ורואים בה את נשמת חיינו, ואין אנו יכולים להתכחש לכך, אפילו בשתיקה, כי אם לשוב ולדבר על "נחלת אבותינו" ו"ארץ גאולתנו" בקול גדול, יחד עם הנימוקים הביטחוניים והתשתיתיים.
משמעות שניה היא דביקות בחזון הגדול שלנו, שענייננו להביא ברכה לעולם כולו מכוחה של ההתנחלות בארץ ישראל. תפישת העולם כי האומות כולן שונאות אותנו, ובידוע שעשו שונא ליעקב, ואנו עם לבדד, ובשל כך אין לנו דבר עם משפחות העמים, לא תאפשר לנו להיות חלק ממשפחת העמים, וממילא לא תאפשר לנו להביא ברכה לעולם. ממשנת הראי"ה למדנו כי חסד עשה הקב"ה עם עולמו בזה שלא שם את כל האמת במקום אחד, ולא קרע אותנו מן העולם כולו, כי אם יצר מערכה נרחבת של קשרי גומלין בינינו ובין העולם כולו. אל לנו להפוך את העולם לאויבינו, כי אם להמשיך בניסיון המתמיד להנחיל לו את הברכה אשר עמנו, ולקבל ממנו את הניצוצות הפזורים גם בו. במהלך גומלין זה אנו מתקרבים אל הייעוד הגדול שקיבל אברהם אבינו בראשית דרכנו – "והיה ברכה".