בפרשת השבוע נקרא שוב על החטא הכבד ביותר של דור המדבר, חטא ממנו סובלים אנו עד היום הזה - חטא העגל. חטא זה, על כל פירושיו, מעלה עמו קושיה ידועה ובסיסית: כיצד יכול עם, שראה ארבעים יום קודם לכן את הקב"ה מתגלה אליו מתוך האש ואומר: "אנכי ה' אלוקיך", לומר על העגל: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך…". כיצד מתכחש העם למציאות אותה ראה ?
הבנת התנהגותו של העם, עשויה להתבאר ע"י לימוד מדרש חז"ל ידוע במסכת שבת (פ"ח.):
"ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא ( רש"י - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס) . אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו היהודים…"
מדוע טוען הדרשן שקבלת התורה הייתה בכפיה? הרי בהמשך אותה גמרא מופיעים מדרשי חז"ל המשבחים את ה"נעשה ונשמע" של בני ישראל, ואם הייתה הקבלה בכפיה, מה הרבותא בכך? הקביעה הנוספת של רבא מתמיהה אף יותר - הכיצד ניתן לומר שמעמד הר סיני, בו נתגלה הקב"ה לעם ישראל, אינו מחייבנו בקיום התורה וכי המעמד המחייב אותנו הוא דווקא ה"קיימו וקיבלו" של מגילת אסתר, בה אפילו שמו של הקב"ה אינו מוזכר כלל? איזו קבלת תורה הייתה שם? אמנם, הנוסח קיימו וקיבלו מקביל לנעשה ונשמע - קודם כל קבלה ואח"כ קיום, אך כיצד ניתן להשוות ביניהם?
המשך חכמה מתרץ קושיה זו וז"ל: "פירוש: שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה." כלומר: משמעותה של כפיה הינה שלילת בחירתו החופשית של האדם. ענינה של הבחירה החופשית היא שוויון הסיכויים והאפשרויות באיזו דרך לבחור. הקב"ה אמנם לא כפה אף על אחד את קיום התורה במובן המקובל של כפיה. בני ישראל אכן אמרו "נעשה ונשמע" וקבלו את התורה מרצונם. אך הייתכן שבני ישראל היו נוהגים באופן שונה? הניתן לומר: "לא" לקב"ה הניצב עליך, המתגלה אליך פנים אל פנים? זוהי משמעותה של הכפיה במעמד הר סיני - אי היכולת לבחור בחלופה אחרת, בשל גודל המעמד.
ע"פ זה , נבין את ההסבר לדברי רבא בגמרא במסכת שבת. אכן מעמד הר סיני לא מחייב, בשל אלמנט "הכפייה" שהיה בו. קבלת תורה באופן זה לא הייתה מושלמת ולכן גם לא החזיקה מעמד. אמנם, מודל לקבלת תורה מחייבת, הבאה מכוחנו ובבחירתנו - מעין זו שתהיה לעתיד לבא, הוא "קיימו וקבלו היהודים". סיפור המגילה, הינו סיפור הרצוף בהשתלשלויות מקריות; בו ברגע כשהמלך נכנס - נופל המן על המטה, בדיוק כאשר המן מגיע לתלות את מרדכי - נדדה שנת המלך. הדוגמאות למקריות במגילה הן רבות וידועות, אך דבר אחד, כאמור, לא נמצא בה והוא - שם ה'. אכן, חז"ל במדרשיהם נסו למצוא מקומות בהם רמוז שמו של הקב"ה, אך בוודאי שבפשט המגילה שם ה' נסתר.
לבני ישראל באותה תקופה, הייתה אפשרות לפרש את כל האירועים כאילו התרחשו באורח מקרי לחלוטין וללא יד מכוונת. לא היותה שום "כפיה" בבחירת הדרך. עם זאת, בחר העם, ודווקא מתוך ההסתר, בקב"ה ובתורה. זוהי בדיוק קבלת תורה אמיתית - קבלה הבאה מתוך גילוי הקב"ה על אף ההסתר, קבלה הבאה מרצון והכרה, ולא מכפיה והכרח.
כך נוכל להבין גם את התנהגות העם בחטא העגל. בטבע האדם, אין אדם מפנים בקרבו כל שלא רכש בכוחו וברצונו. כל דבר הבא אל האדם בכפיה, אינו מושרש בתוכו. כך קרה גם לדור המדבר. הם קיבלו אמנם תורה, אך קבלה זו הייתה למעלה ממדרגתם. אין זה טבעי שעם של עובדי עבודה זרה, יעבור "קורס מזורז באמונה" של חמישים יום ומיד יקבל תורה. האמונה בה' אינה מופנמת בקרבם, ובהזדמנות הראשונה, מתפרצת מחדש המנטליות הקודמת של עובדי עבודה זרה. לכן, כל ענינה של הגאולה העתידית, שתהיה גאולה מתוך הסתר פנים, גאולה איטית יותר "כי לא בחפזון תצאון…", גאולה בה אנו בכוחנו נגלה את הקב"ה: "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט') ורק אחרי כן יתגלה אלינו הקב"ה. כך יובטח שהגאולה תופנם בקרבנו ותשאר נצחית.
מודל החינוך הנכון לעם, הינו גם מודל החינוך הנכון לבני הנוער. אין עוררין לכך, שיש מקום לכפיה בחינוך. חינוך במצב של חופש מוחלט, עלול להביא לאנרכיה, לחוסר משמעת וריסון עצמי. אולם הסכנה בחינוך היא העצירה וההסתפקות בשיטת הכפייה. מחובת המחנך, ביחוד בגיל ההתבגרות, להעניק לנער או לנערה את החופש ואת הכלים להפנמה והזדהות עם הערכים אותם הוא מעביר. חינוך בכפיה ללא הזדהות והפנמה עלול להביא לריאקציה, ל"אנטי", ולהתפרקות מכל הערכים ה"כפויים". חינוך נכון (ובייחוד בגיל ההתבגרות) אינו חינוך למידע חיצוני בלבד, אלא גם ובעיקר חינוך למודעות, הפנמה והזדהות עם הערכים המועברים: "...באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר ואין אתה" (אורות הקודש, מוסר הקודש, צ"ז). בפרט בתקופתנו בה מתמודדים אנו עם אתגרים חינוכיים גדולים, אסור להסתפק בחינוך של הקניית ידע בלבד. עלינו לייחס משנה חשיבות לחינוך הבא מתוך בחירה, העצמה, הפנמה והזדהות..
הרב רונן נויבירט הוא מנכ"ל ארגון רבני בית הלל