כשחטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" ושואל על כך המדרש: "וכי משה היה תופס בקב"ה שהוא אומר הניחה לי?" (שמו"ר מב) ומתוך דבריו אלו של הקב"ה הבין משה כי הקב"ה רוצה שהוא יעמוד לטובת ישראל "מיד התחיל משה ללמד סנגוריא על ישראל ואמר: 'למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים'." ונשאלת השאלה: מה ראה משה רבנו להזכיר כאן את יציאת מצרים? ועל כך משיב המדרש: "משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, המבוי עשה שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו ויצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות, התחיל האב צועק ואמר: הורגך אני! היה שם אוהבו, אמר לו: אתה אבדת את הנער ואתה צועק כנגדו!? הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בּשם, והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות, כך אמר משה: ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדים טלאים, ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר: 'אשר הוצאת מארץ מצרים' - דע מהיכן הוצאת אותם".(שוחר טוב כב)
כלל גדול הורה הקב"ה למשה רבנו כיצד על מנהיג ישראלי לנהוג: כשיש חרון אף אפילו משמים על עם ישראל, אל לו למנהיג לעמוד לצד המחייבים ומקטרגים על ישראל, אפילו יהיה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו, אלא חייב הוא לעמוד לצד ישראל וללמד עליהם זכות, כי זהו רצונו של מקום ב"ה (אל תהיה שוטר של הקב"ה אלא הסנגור של ישראל). ועל הכלל הזה כתב הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פי"ט): "ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם, יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנה, והוא דבר שהטבע יעיד עליו".
מורי ורבי הרצי"ה קוק היה רגיל לציין מעלה נוספת של משה, שהרי מה שאנו קוראים "מסירות נפש" שאדם מוכן למות על קידוש ה' אינה אלא מסירות הגוף, שאדם מוותר על חייו הגופניים בעולם הזה, אבל בה בעת הוא מתעלה ומתקדש לחיי העולם הבא. ואילו משה רבנו בחטא העגל היה מוכן לוותר למען עם ישראל לא רק על כל הכבוד שהוענק לו בעולם הזה כמו שנאמר לו "ואעשך לגוי גדול", אלא באומרו "מחני נא מספרך" הוא מוותר גם על העולם הבא שזהו ספרו של הקב"ה. כמו שכתב החזקוני (שמות לב לב): "מאי 'מספרך'? מספר החיים שבני אדם נכתבים בו בראש השנה". וה"ספורנו" פירש: "שאם לא תרצה לשאת חטאתם, מחה את הזכויות שלי מספרך ושים לחשבונם כדי שיזכו לסליחה". ואכן 'מסירות נפש' אמיתית הייתה אצל משה רבנו שבקש למסור את עתידו הרוחני למען עם ישראל (עיין אגרות ראי"ה ח"ב עמ' קפט), וכך דרשו במדרש (מדרש הגדול) על הכתוב: "משחית נפשו הוא יעשנה" - "כל פרנס שאינו משחית נפשו ומשליכה על ישראל אינו פרנס. במשה הוא אומר: 'אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך'." ומביא שם המדרש שכמו משה נהגו אף יהושע ודוד.
לעומתם מציין שם המדרש אישיות אחרת בעם ישראל, שלא נהגה כמותם וספגה על כך בקורת נוקבת מאת הקב"ה, האישיות הזו היה הנביא הושע, כמו שמובא בהמשך המדרש שם: "לא כדרך שעשה הושע בן בארי, בשעה שאמר לו הקב"ה: הושע, בני חטאו, מה אעשה להם? אמר לפניו: ריבונו של עולם, העולם כולו שלך הוא, ימחו, על שחטאו, על קדושת שמך, ואתה יכול לברוא אומה אחרת [ במסכת פסחים פז ב' הנוסח: "העבירם באומה אחרת"], אמר הקב"ה: בשר ודם אכזרי הוא, הריני מנסהו, מיד: 'ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים' [לאחר שנולדו לו ממנה שלושה בנים] . . . מיד אמר לו הקב"ה: גרש אותה! התחיל בוכה ומתחנן לפני הקב"ה ואומר: רבש"ע לאחר שנבניתי ממנה אני מגרשה? אמר לו הקב"ה: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, מה אם אתה חסת על אשת זנונים וילדי זנונים, ואין אתה יודע אם בניך הם ואם לאחרים הם. בני אברהם יצחק ויעקב, אהובי בחירי, ידידי, בני וממלכת כהני, איך לא אחוס ואחמול עליהם. מיד הרגיש [הושע] בעצמו שחטא ועמד ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל".