פרשת כי תצא: הצופים בפסטיבל ונציה הריעו לאנה פרנק הפלסטינית

"כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ וּשְׂנֵאָֽהּ וְשָׂ֥ם לָהּ֙ עֲלִילֹ֣ת דְּבָרִ֔ים וְהוֹצִ֥א עָלֶ֖יהָ שֵׁ֣ם רָ֑ע"

אפשר להתרגז מאד על מה שאירע השבוע בפסטיבל ונציה ה-82. הקרנת בכורה עולמית של הסרט העלילתי "הקול של הינד ריג'אב". 20 דקות עמד הקהל ומחא כפיים. עיתונאים שעוד ידהדו אותו בעשרות כתבות יצאו בוכים. בסרט מתוארת הילדה הינד ריג'אב שמשפחתה פונתה מביתה בדרום-מערב העיר עזה בעקבות הוראת צה"ל לפנות את האזור בינואר 2024, מתוך שמירה על דיני המלחמה, שנועדה למנוע פגיעה באזרחים. לא משהו שאנחנו זכינו לו אי פעם מהאויבים שלנו. להיפך. והסרט מתאר איך נסעה ברכב עם הדודים לא דרומה כי אם צפונה, הכיוון שהיה אמור להתפנות, ונפתחה עליהם אש צה"ל. כולם נהרגו מלבדה ושלוש שעות הייתה בקשר עם אמבולנס הסהר האדום, שיחות שהוקלטו, עד שהקשר נותק. סיפור אנושי קשה ועצוב. אבל לא רצח מכוון של צה"ל. וכאן מתחילה העלילה. הבמאית ששמעה את ההקלטות אמרה "מיד הבנתי איפה הצד הנכון של ההיסטוריה". שנאה מובילה לעלילה, והוצא עלינו שם רע. מה עושים?

74 מצוות בפרשה, החל מדיני המלחמה (איך לנהוג בשבויה, סדרי מחנה צבאי, פטור לחתן), לצד דיני משפחה (ירושת בן אשה שנואה ואהובה, בן סורר ומורה, קידושין, דיני אונס ומפתה, איסור קדשה, דיני גירושין, דיני ייבום וחליצה) וממשיך בדיני העבודה והצדק הכלכלי (איסור לקיחת ריבית, משכון, איסור הלנת שכר, מתנות עניים) ועוד דיני כלאיים, דיני נדרים, חובת השבת אבידה. שפע רב של מצוות שהמפרשים התקשו למצוא ביניהם קשר, אבל בעיני הן שזורות כולן על שרשרת המידות האנושיות שבתוכנו. על יצרים, על שנאות, על רצון לנקום או לקחת או עצלנות או חמדנות. שורת מידות אנושיות שכל אחת מקבלת מענה במצווה שכמו גדר תוחמת את הרגש ומנווטת אותו: "כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ". הנפש האנושית שלנו נבנית כל הזמן מול סיטואציות חדשות ואנחנו מתמודדים עם רגשות מגוונים ועזים ולפעמים צריך לשים מעקה כדי שלא נגיע לקצה.

איפה ההסברה שלנו?

לאחרונה עליתי למסיבת עיתונאים זרה בזום. מעל 70 עיתונאים מכל העולם. עלו שאלות בנוגע לצווי המעצר בבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג באשמת רצח עם כנגד נתניהו וגלנט. כמשפטנית מהפרקליטות הצבאית שעוסקת בדיני לחימה במילואים הסברתי שהמעשים הם לא רצח עם ולא הרעבה ואין לצווים בסיס. הסברתי, תיארתי, נימקתי התעקשתי ותוך כדי גיליתי: העיתונאים לא מכירים את אירועי שבעה באוקטובר. בטח לא כמו שהם מכירים את ההקלטות של הילדה שעל שמה קיימת עכשיו קרן שמחפשת ותובעת חיילים שלנו בכל רחבי העולם.

כשהגעתי לסרטון החטיפה של התצפיתנית נעמה לוי, והאכזריות והרשעות נגדה קורעים קרביים, ראיתי על פניהם שלא ראו אותו מעולם. אפשר לכעוס על העיתונאים האלה, על במאית הסרט, על אלו שעמדו ומחאו כפיים. אבל הם ניזונים ממה שהם מקבלים. הזום הוא טיפה בים. כמוני רבים פועלים עצמאית. אבל איפה ההסברה הממשלתית שלנו? מה עם ההקלטות של מה שעברו כאן הילדים שלנו? לא דומה טרגדיה שאירעה בצורה לא מכוונת של צה"ל למעשי רצח מכוונים אכזריים של מחבלים מתועבים שהקליטו הכל במכוון. איפה זה? איפה חובת זכרון עמלק שחותמת את הפרשה?

תיעוד חטיפת התצפיתניות בבסיס נחל עוז, צילום: ללא

"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק ...לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח":

הרמב"ן אומר, למה הכפילות הזו? הרי אם אתה זוכר, אתה לא שוכח. אלא שתזכור זה בפה, זו החובה שלך לדבר ולהסביר ולתאר ולדברר את מה שעשו לנו. גם אנחנו לעצמנו את ההיסטוריה שלנו וגם לעולם. עמלק בגימטריה אומר המדרש זה ספק, כשיש לך ספק בזהות שלך, כשאתה שוכח מה שחשוב, יוצא מולך עמלק. אז מה חשוב?

"אל תשכח" אומר הרמב"ן, זה בלב. החובה שבלב להטמיע בתוככך את ההיסטוריה שלך, לדעת לגזור ממנה את הלקחים שצריך כדי שזה לא יקרה שוב. עמלק זינב בכם גם בגלל ש"אַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" ומדרש תנחומא מפרט: עיף ויגע, מכל העבירות שביצעו 12 השבטים והסכסוכים הפנימיים שהיו ביניהם שהם העדר יראת השם, ורש"ר הירש מוסיף שעייף ויגע זו האומה הנחלשת מבפנים ומתערערת. והנה כבר אני שומעת את הוויכוח: כל צד אומר שהצד השני אחראי להיחלשות. אבל אולי הסתה מול ההפגנות במקום להבין שלאנשים כואב, אולי זו ההיחלשות? אולי שיח הנהגה שהיה מכיל את הכאב ואומר אני מבין את הכאב לא מסכים לדרך אבל מבין ומתנצל, היה מוריד את גובה הלהבות? אני לא מדברת על שולי שני הצדדים הקיצוניים. אני מדברת על הרוב בתוכנו.

בגישור זה מאד ברור. סכסוכים עצומים ובסוף כשאתה מגרד את הציפוי של העובדות מתברר שהזעם מכסה על כאב שלא שומעים את הקול שלי. וכמו שלא שמעו את קול ההתנתקות לפני 20 שנה, לא בהבנה עמוקה של כאב הקריעה האיום, אסור לנו היום לחזור שוב על הטעות לא לשמוע כאב. אולי יש כעס ורגשות שנאה ואהבה, אבל תוחמים אותם בגדר, לא להתפרץ: אשה אהובה ואשה שנואה - אבל אם הבכור של השנואה, הוא יקבל כפליים. תתחום גם את הכעס; איש הומת בחטאו - גם אם אתה זועם ונוקם, תביא אותו לקבורה. אפילו את האדמי שנלחמו בנו מצווים עלינו לא לתעב כי הוא אחיך, ואפילו את המצרי שהטיל להרוג בבכורינו, נסיון לרצח עם, אפילו אותו לא תתעב. ופה פורצת השנאה ומה שבעייני הוא החשוב, להילחם מול השנאה בחוץ - אנחנו שוכחים. נלחמים פנימה במקום החוצה.

20 דקות עמדו והצופים ומחאו כפיים. כבר משתרש הדימוי אמרו של אנה פרנק הפלשתינאית בעולם. עכשיו אפשר להגיד מה אכפת לנו, אנטישמים, אבל קודם כל לא כולם ולא צריך לעזור להם להיות כאלה, ושנית, אכפת מאד כי קיבוע הנרטיב יביא לעוד תמיכות כלכליות באויבים שלנו שיתחמשו עוד בנשק ובעוד אנשים שיצטרפו למאבק לפגוע בנו בארץ וביהודים בעולם וחלילה עוד שבעה באוקטובר וגרוע יותר. לסרב לראות את זה ולסמוך רק על הקב"ה זה לא חובת ונשמרתם.

ביקרתי את עיתון הארץ וקיבלתי הודעה אישית מאחד העובדים

הסברתי באחד הערוצים למה צה"ל נדרש לפנות בתים בדחפורים ברצועה ושהדבר תואם את דיני המלחמה, צורך צבאי מתיר הריסת בתים. הועלו טענות שהורסים לשווא ובשולי הדברים הוזכר עיתון הארץ ואמרתי בבדיחות שמהם אני לא מצפה. ובאמת בעיניי המקבילה להסתה מול המפגינים למען החטופים, היא הסתה שמשווה בין צה"ל לנאצים ולרצח עם. שניהם מחלישים אותנו מבפנים ומגדילים שנאה. ביקורת קונקרטית לגיטימית, אבל לא סייגתי דבריי. שעות אחרי קיבלתי הודעה נוגעת ללב ופותחת לב מאדם מקצועי מהעיתון: "את אף פעם לא יכולה לדעת כמה כאב אני סוחב מאז שבעה באוקטובר ומה עברתי והמשפחה והילדים וכמה לחמתי עבור הארץ בנפש ובפועל ובמילואים" והמשכנו בשיחה עמוקה ואישית כשצלצלתי והבנתי ששגיתי בדיוק במה שכואב לי שעושים אחרים וב"ה שנתן לי הזדמנות ללמוד ולתקן - הכללתי ציבור.

ביקורת ספציפית אפשרית אבל הכללה הופכת מסיתה. כל הפרשה הזו היא גדרות ומעקים ודיוקים. "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ" הורה משה לעם בשמות כג מפי השם, אבל כאן בפרשה הוא משנה טרימינולוגיה הכרחית למי שעומדים להקים יחד ארץ: "לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם". הכל דיון ועידון של הרגשות. אחיך לא שונאך. ואל תתעלם מהכאב. קשה מאד. אבל חייבים. חודש אלול, בארמית אלול זה חיפוש. הלוואי שנמצא.

הכותבת עו"ד סא"ל (מיל') בפרקליטות הצבאית ולשעבר שופטת בעבירות טרור. מנחת 929 בגבעת שמואל בית מדרש כלנה.