פרשת כי תצא: האם מותר לשמוע שיעור תורה במקלחת

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שגם כאשר יוצאים לצבא ולמלחמה יש לשמור על קדושת המחנה, למרות שבאופן טבעי במצבים מעין אלו המוסר וההקפדה עלולים להתרופף. אחד הדברים שיש לשמור הוא, עשיית הצרכים מחוץ למחנה וכפי שכותבת התורה 'יתד תהיה לך על אזנך'. מה הדין כאשר חלק ניכר מאנשי המחנה אינו שומר על תנאים אלו, האם גם אז יש עניין להקפיד?

הרב אלישיב (באורין דאשא עמ' 92) פסק, שאם יש קושי לצאת מהמחנה לעשות צרכים (בגלל הקור וכדומה) - ניתן להקל. בטעם הדבר נימק, שמצווה זו מוטלת על הציבור, ולכן הוא לא מקפיד גם היחיד אינו מצווה. כמו כן הוסיף את דעת החזון איש כסניף להקל אשר כתב שעל אף שהמלחמות בזמננו מלחמות מצווה, דיני קדושת המחנה קיימים רק כאשר המלך מוציא למלחמה, ובלשונו: 

''אמנם נראה לדון שהלכה זו לתקן מקום מיוחד מחוץ למחנה - מוטלת על הציבור, ואז בודאי אסור לו ליחיד להפנות בתוך המחנה, אולם במקרה ולא תיקנו להם מקום מיוחד חוץ למחנה וכל אחד בוחר לו מקום, בכהאי גוונא יש לומר דאין נפקא מינה לגבי היחיד, שהרי סוף סוף בטלה מצווה זו.'' 

בעקבות העיסוק בדיני קדושת המחנה הנלמדת מהפסוק 'והיה מחניך קדוש', נעסוק השבוע בדינים הקשורים לאמירת דברים שבקדושה במקום טינוף. השאלות העיקרית שבהן נעסוק הן, האם מותר לשמוע שיעור תוך כדי מקלחת, ומה ההתנהגות הראויה בשירותים שבזמן הזה נקיים בהרבה מהשירותים של פעם.

והיה מחניך קדוש

האם מותר להרהר בדברי תורה בשירותים? בעניין זה נראה שיש מחלוקת בין דברי הבבלי לבין הירושלמי:

מצד אחד הגמרא במסכת שבת (קנ ע''א) דנה בשאלה, האם מותר להרהר בשבת על מלאכות שאסור לעשותן. כראייה לאסור, הביאה את דברי רבי יוחנן הפוסק שאסור להרהר בשירותים ובמקלחת בדברי תורה - מכאן מוכח שיש בעיה בעצם ההרהור. הגמרא דוחה את הראייה וכותבת, שדווקא הרהור בשירותים אסור על בסיס הפסוק "והיה מחניך קדוש" ואין להסיק מכאן על הרהור בשבת על מלאכות אסורות.

מצד שני בעוד בניגוד שבבלי מובא כדבר פשוט שאסור להרהר בשירותים, הרי שבתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (ג, ד) מובאת מחלוקת תנאים בשאלה זו. לדעת רבי יסא אסור להרהר בדברי תורה בשירותים, כיוון שהרהור נחשב כדיבור, ואסור לדבר דברי תורה בשירותים. לעומת זאת לדעת רבי חזקיה מותר, כיוון שהרהור אינו נחשב כדיבור. 

יישוב הסתירה

יש מקום לומר, שאכן יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, ולהלכה פוסקים כדעת הבבלי שאסור בכל עניין להרהר בדברי תורה בשירותים. אפשרות שונה ליישב את הסתירה היא להעמיד את הבבלי האוסר ואת הירושלמי (בדעת רבי חזקיה המתיר) באופנים שונים, וכפי שהביא הכסף משנה (קריאת שמע ג, ד) בשם הראב''ד:

הראב''ד כתב, שכאשר הבבלי כותב שאסור להרהר בדברי תורה בשירותים, כוונתו שאסור לכתחילה ליזום מחשבה בדברי תורה. הירושלמי לעומת זאת התייחס לאדם שכל כך שקוע בדברי תורה, שדברי התורה עולים במוחו באופן טבעי, ובמקרה זה אין איסור הרהור. מדוע הגמרא לא חייבה גם במקרה זה להסיח את מחשבתו? נחלקו האחרונים:

א. החיי אדם (כלל ג', ב) כתב, שמי שאצלו דברי תורה עולים בראשו באופן טבעי, הבקשה להסיחם גורמת לו צער, ומכיוון שאיסור ההירהור בשירותים הוא רק מדרבנן (לפחות לחלק מהשיטות) - במקום צער משמעותי לא גזרו. 

ב. הרב אשר וייס (מנחת אשר פרשת בהר) חלק וכתב, שלא מסתבר לומר שהימנעות מדברי תורה במקרה זה נחשבת מספיק צער  שיותר בגללו האיסור להרהר בדברי תורה. משום כך כתב, שהסיבה שהראב''ד התיר היא, שמראש נאסר רק הרהור מכוון בדברי תורה, אבל הרהור שעולה מאליו- אין בו איסור כאשר קשה להסירו, ובלשונו:

''ונראה לכאורה דלדעת הכסף משנה, אין כוונת הגמרא בזבחים דהוי אונס ממש, אלא כוונת הגמרא דאין איסור אלא ליחד מחשבתו בדברי תורה, אבל כאשר דברי תורה עולים בליבו בהיסח הדעת משום שבאהבתה ישגה תמיד אינו מצווה לדוחקן מליבו, דאין איסור בעצם מחשבת התורה אלא במחשבה יזומה.''

כך גם פירש את הגמרא במסכת מגילה (כח ע''א) המביאה דברי רבי זירא האומר, שמידת חסידותו הייתה שלא דיבר במבואות המטונפות. מה הייתה מידת חסידותו? הרב אשר וייס פירש, שלמרות שמעיקר הדין אין איסור להרהר בדברי התורה העולים מאליהם מכל מקום הוא החמיר על עצמו ולא הרהר.   

דיבור דברי חול

עד כה, הדיון עסק בשאלה האם מותר דברי תורה בשירותים. שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים היא, האם מותר לדבר בהם דברי חול בעברית. יש לציין, שהדיון עוסק רק במקרה בו אדם נכנס לשירותים כדי לנקות אותם, אך כשנכנס להתפנות, לדברי הפוסקים בוודאי שאסור לדבר מחמת הצניעות:

הגמרא במסכת שבת (מ ע''ב) מספרת כיצד מנע רבי מתלמידו לעבור על איסור בבית המרחץ, ובעקבות כך מגיעה לשני חילוקים. חילוק אחד שאיסור הדיבור במרחץ ( והוא הדין בשירותים) קיים רק כאשר הוא בדברי תורה ממש, אבל דיבורים של חול בלשון הקודש - מותר. חילוק שני שמותר להפריש אדם מאיסור היותו במרחץ או שירותים (למשל שלא יפשיר את השמן בשבת וכדוגמת הגמרא), למרות שיש בכך מימד של לימוד, ובלשון הגמרא:

''היכי עביד הכי (= איך עשה כך)? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר - חוץ מבית המרחץ 

ובית הכסא! וכי תימא בלשון חול אמר ליה, והאמר אביי: דברים של חול - מותר לאומרן בלשון קודש, של קודש - אסור לאומרן בלשון חול! אפרושי מאיסורא שאני (= להפריש מאיסור מותר).''

מה הכוונה הפרשה מאיסור המותרת? המגן אברהם בשם הרשב''א כתב, שמותר לומר למשל בבית הכסא גם 'אל תגלח את הזקן, משום שאסור לגלח את הזקן לאחר חצות'. החיי אדם חלק וכתב, שמותר רק לומר 'אסור לגלח', ולא לפרט את טעם האיסור. המשנה ברורה הוסיף שמכל מקום, כאשר היושב בשירותים או במרחץ חושב שלא מקשיבים לדבריו - מותר לו להאריך ולפרט את גודל האיסור כדי שיקשיבו.

יש להוסיף, שעל אף שדיבורים של חול לכולי עלמא מותר, מכל מקום יש פוסקים שכתבו בעקבות דברי ספר חסידים (תתקצד), שיש מידת חסידות לא לדבר בשירותים כלל. בטעם הדבר החשש שמא כאשר יתירו לדבר דברי חול יבואו לדבר דברי תורה, או משום שיש קדושה בעצם לשון העברית (גישת רבי יהודה הלוי, ובניגוד לרמב''ם).

בית הכסא דפרסאי

למרות שלפי מה שראינו עד כה, אין מקום לשמוע דברי תורה בשירותים ויש להחמיר אפילו באמירת מילים בעברית בלבד יש מקום להחמיר, אף על פי כן חלק מהפוסקים הקלו, בעקבות דין בית הכסא של פרסאי. 

הגמרא במסכת ברכות (כו ע''א) כותבת, שדין 'בית הכסא דפרסאי' שונה מבתי כסא רגילים, ומותר לקרות בהם אפילו קריאת שמע אם לא יוצא מהם ריח רע, וכן פסק השולחן ערוך. בטעם הדבר ביאר הטור בשם רש''י, שבבתי הכסא אלו הייתה מעין חפירה, שהייתה גורמת לצואה להתגלגל למרחוק. נחלקו הפוסקים, האם דינם של השירותים בזמנינו שווה לאותם בתי הכסא:

מחלוקת האחרונים

א. הרב עובדיה (יחוה דעת ג, א) וכן רוב הפוסקים נקטו, שלמרות שבאופן כללי השירותים בזמנינו יותר נקיים מהשירותים מבעבר, עדיין אין דינם כבית הכסא של פרסאי שמותר לקרות בו קריאת שמע, או לשמוע שיעור תורה. הסיבה לכך היא שהמיוחד באותו בית הכסא של פרסאי הוא, שהצואה הייתה מיד מתגלגלת החוצה, מה שאין כן בשירותים שלנו שהיא שוהה קצת:

''ואין לדמות דין זה למה שפסק מרן בשלחן ערוך בדין בית הכסא דפרסאי. שהחילוק מבואר למעיין, ששם אין הרעי נשאר בגומא כלל, אלא מיד נופל הוא בריחוק ארבע אמות מפי הגומא, אבל כאן שהרעי נשאר זמן מה באסלה כל משך זמן שבתו לעשות צרכיו, עד שהוא קם ולוחץ על הסילון של המים, ולכן יש על זה דין של בית הכסא.''

ב. המנחת יצחק (א, ס) לעומת זאת, צידד להקל בסוגיה זו משני טעמים. ראשית על אף (כפי שציין הרב עובדיה) שאין הצואה מתגלגלת מיד לחוץ כמו בית הכסא דפרסאי, מכל מקום זמן השהות שלה בבתי הכיסא שלנו קצר מאוד, ולכן יהיה מותר לקרוא קריאת שמע בשירותים של זמנינו.

שנית על אף שאסור לקרות קריאת שמע כנגד שירותים, רבינו יונה (יז ע''א בדה''ר) ובעקבותיו השולחן ערוך (פז, א) פסקו, שכאשר מדובר בשירותים מזכוכית - אין איסור לקרות כנגדם, כיוון שהצואה נשטפת בהם. הוא הדין לשירותים שלנו, למרות שהם מצופים מעין חרסינה והפוסקים כתבו שיש להחמיר בכך, כאשר אין הצואה שוהה בהם, מותר.     

דין אמבטיה

הפוסקים שהתירו לשמוע דברי תורה בשירותים כי דינם כבית הכסא דפרסאי, יתירו לשמוע שיעור במקלחת שדינה קל בהרבה. הרב עובדיה, שהחמיר בדין זה, דן בשאלה האם בכל זאת מותר לשמוע שיעור במקלחת, ולמעשה פסק (יביע אומר ה, יא) שלא זו בלבד שמותר לשמוע שיעור במקלחת, אלא אפילו תוך כדי מקלחת:

הגמרא במסכת שבת (י ע''א) עוסקת בשאלה אלו דיבורים מותר לומר בבית מרחץ, ומחלקת בין החדרים השונים. כאשר מדובר בחלק הפנימי בו כל האנשים ערומים, אסור להרהר בדברי תורה, ומשום כך אדם שנכנס לשם עם תפילין עליו להורידם. לעומת זאת בחלק האמצעי בו חלק מהאנשים לבושים - מותר להרהר בדברי תורה.

בהתאם לכך לכאורה אמור להיות אסור לשמוע שיעור במקלחת, שהרי עומדים שם ערומים, ואפילו יש לאסור הרהור בדברי תורה. אף על פי כן פסק הרב עובדיה שמותר ובטעם הדבר נימק, שמדברי הרשב''א (ז, תיח) שהתיר לברך על טבילת כלים במקווה בתנאי שאין המים מסריחים. ויוצא מכך שהבעיה בבית המרחץ אינה העובדה שעומדים שם ערומים, אלא הזיהום. 

משום כך, המקלחות בבתים שלנו היום שאינן כל כך מזוהמות, נחשבות כמו החדר האמצעי בבית מרחץ שבגמרא, ומותר להרהר בהם בדברי תורה. לכן מכיוון ששמיעת שיעור אינה נחשבת כאילו השומע אומר את הדברים בפועל (ומוכח מכך שהרבה מהאחרונים התירו לשמוע שיעור לפני אמירת ברכות התורה) - אין איסור לשמוע שיעור תוך כדי מקלחת, ובלשונו:

''כלל העולה שמותר להכניס הרדיו טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה בעת שעומד שם ערום להתרחץ. וכן ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (חלק או"ח סי' יג). ובשו"ת חלקת יעקב חלק א' (סימן רה) שהעלו כן לדינא, והנראה לעניות דעתי כתבנו.''

----------------------------------------------------------------------------------------

^{1.  יש להוסיף, שעל אף שלעניין אמירת דיבורים של קדושה הרב עובדיה החמיר, לעניין נטילת ידיים ביציאה משירותים הקל בשעת הדחק (יביע אומר או''ח ג, ב). הסיבה לכך היא, ראשית כל כי כפי שראינו יש דעות הסוברות שאין בעיה בשירותים של זמנינו, ועל אף שאין הלכה כמותם ניתן לצרפם לספק להקל. כמו כן, יש דעות בהלכה שבזמנינו נחלשה הרוח הרעה, כך שיש מקום להקל בעניינים אלו.}