פרשת כי תבוא: תכלה שנה וקללותיה

בשבת שלפני השבת האחרונה בשנה, אנו קוראים את פרשת הברכות והקללות. חז"ל אמרו שזה משום "תכלה שנה וקללותיה". מה המשמעות של המשפט הזה?

הרב אלדד יונה
יט באלול התשעט
,
19 בספטמבר, 2019 10:03
ספר תורה

ספר תורהצילום: Oleg Ivanov IL / Shutterstock.com

כידוע, ישנן בתורה 2 פרשיות של פירוט ברכות אם נשמור את חוקי התורה, ובעיקר פירוט של הרבה קללות אם חלילה לא נשמור את חוקי התורה. הפרשות הן פרשת "בחוקותי", הנקראת על פי רוב שבועיים לפני חג השבועות, ופרשת "כי תבוא" הנקראת תמיד בשבת לפני השבת האחרונה בשנה.

מדוע סודרה הקריאה דווקא באופן הזה? על זה עונה לנו הגמרא במסכת מגילה (דף ל"א ע"ב) "
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר- עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת (=חג השבועות), ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא? אין (=כן!) עצרת נמי ראש השנה היא דתנן 'ובעצרת על פירות האילן' ". אומרת הגמרא שעזרא הסופר, כשתיקן את קריאות התורה במהלך השנה, סידר כך שפרשת הקללות שבסוף ספר "ויקרא" יצאו לפני חג השבועות, והקללות שבספר "דברים" יצאו לפני ראש השנה, משום שאלו שני ימי דין, ויש בקריאת הקללות לפניהם עניין של "תכלה שנה וקללותיה".

כאן נשאלת השאלה מה הכוונה בזה. על פניו זה נשמע כמו אמירה מטאפורית- אנו קוראים את הקללות לפני סוף השנה בכדי לרמוז ולהתפלל שכשם שסיימנו לקרוא את הקללות בשנה היוצאת, כך גם יסתיימו הצרות יחד עם החלפת השנה. אבל, הרי לפי פשט הכתובים- הקללות אינן איזה עניין סגולי מטאפורי שמועד קריאתו הוא המשנה, אלא "תנאי חוזה" בין הקב"ה לעם ישראל. הברכות והקללות מפרטות מה יקרה אם נשמור את התורה, או חלילה לא. לא עצם קריאת הקללות היא המביאה אותן, אלא, חלילה, המעבר על מצוות התורה

שני תירוצים בדבר. האחד, אף על פי שלמעשה עיקר מה שקובע את קיום הברכות או הקללות איננו עניין סגולי התלוי במועד קריאתן, אלא מאזן המצוות והעבירות, הרי שמצאנו בחז"ל חשיבות מסוימת גם לעניין הסגולי מטאפורי. אומרת הגמרא (כריתות, ה' ע"ב- ו' ע"א): "
תנו רבנן: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתימשך מלכותן, שנאמר 'ויאמר המלך אל בניהו וגו' והורדתם אותו על גיחון וגו' ומשח אותו שם'. אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא- מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא. אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי נעביד עיסקי ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא נירבי תרנגולא- אי שמין ושפר נידע דמצלח. האי מאן דבעי ניפוק באורחא ובעי דנידע אי הדר לביתיה ניעול ניקום בביתא דבהתא אם חזי בבואה לבבואה דבבואה נידע דאתי לביתיה. ולאו מילתא היא- דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה".

הגמרא מביאה לנו מספר דוגמאות שבהן עניין שלכאורה הוא רק מטאפורי, בכל זאת מרמז על הבאות. כשמושחים מלך מושחים אותו על המעיין, שמימיו נמשכים וזורמים, כדי לרמז שתימשך מלכותו.
אדם מדליק נר בעשרת ימי תשובה במקום בלי רוח, ואיכות האש בנר מרמזת לו על השנה שנגזרת עליו, וכן עוד כמה דוגמאות. יחד עם זאת, בסוף דבריה חוזרת בה הגמרא ומציינת שאין לערוך את הבדיקות הללו, משום שגם אם נגזרה על האדם שנה טובה, הוא יכול בטעות להבין  מהסימנים שנגזרה עליו שנה רעה, ועצם הפחד שלו יכול לגרום לשנה להפוך לרעה.

רעיון דומה כתב הרמ"א בהגה"ה (או"ח, סי' תרס"ד, סע' א'): "
כתבו הראשונים ז"ל, שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות, כן נראה לי". כלומר, יש איזה סימן בצל של האדם בליל הושענא רבא, ליל חיתום הדין, שבו אדם יכול ללמוד מה צפוי לו בשנה הקרובה. אולם, מכיוון שההמון איננו מבין העניין, ממליץ הרמ"א לא לערוך בדיקה זו, שכן עצם החשש שנובע מהבנה שגויה של פרשנות הסימן, יכול לגרום לאדם שמזלו יורע ח"ו. לכאורה, אנו רואים מכאן סמך בחז"ל לתפיסה הפוסטמודרנית של "מחשבה יוצרת מציאות". לכאורה לומדים מכאן שגם אם נגזר על האדם, לפי מעשיו, גזר דין פלוני, יש כוח במחשבתו ואמונותיו להטות קצת את גזר הדין (וכמובן שבחשבון הכללי לטווח הרחוק, האדם מקבל מדויק לפי מעשיו, בלי נטיות לכאן או כאן, ובסוף החשבון אמור להתאזן).

מאחר שלמדנו שמחשבת האדם משפיעה על מזלו, הרי שאך הגיוני לעשות בכוונה סימנים מטאפוריים שיגרמו לאדם להתחבר רגשית למחשבות אופטימיות יותר. ואכן, כך ממשיכה הגמרא שם בכריתות (דף ו' ע"א) "אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי". אומר אביי, אדם יתרגל לאכול בראש השנה מאכלים שאסוציאטיבית שמם רומז לדבר חיובי, כדי שימשוך לעצמו מזל חיובי לאותה שנה. אם נשים לב, "קרא", "רוביא" ו"כרתי" וכו' אינם שמות עבריים אפילו לאותם מאכלים, אבל אין זה משנה, בהיות ששמם בציבור מזכיר אסוציאטיבית עניינים טובים, אכילתם יכולה להכניס את האדם לאמונה חיובית יותר בראש השנה, שזו בתורה עשויה לסייע להרמת מזלו.

אם כן, באותו האופן, אסוציאטיבית סיום קריאת הקללות לפני ראש השנה מחדירה באדם רגש של "סיימנו עם הקללות בשנה היוצאת", שהוא בתורו יכול לרומם את מזלו בימי הדין הקרבים.

אולם, ניתן להבין את תקנת עזרא של קריאת הקללות טרום ראש השנה לא רק כסימן טוב, אלא גם כהנחיה לפעולה ממשית. כאמור לעיל, פשט הכתובים לא מתנה את הברכות והקללות במועד קריאתם בציבור, אלא בקיום התנאים לברכות או לקללות המוזכרים בכתוב. כאשר קוראים בציבור את פרשת הקללות, היא נועדה להפחיד את הציבור, ושמתוך הפחד יעשה תשובה שלימה. במידה והקללות היו נקראות אחרי יום הכיפורים, הרי שהציבור היה עושה תשובה אחרי שהדין כבר נחתם. אולם, כאשר הציבור שומע את פרשת הקללות לפני ראש השנה, הוא נבהל ועושה תשובה שלימה לפני ימי הדין, ואז יש סיכוי גדול יותר שע"י התשובה, השנה הבאה תהיה גם טובה יותר.


 

בואו לבחור את אנשי השנה שלכם
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר צילום: פלאש 90, יוסי זמיר

מועד הלוויה של מאיר שמגר

קרא עוד