(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
(פרק כו)
מביא הביכורים מצווה לקרוא מקרא ביכורים. באמירת מקרא הביכורים מזכיר מביא הביכורים את מאורעות העבר עד הכניסה לארץ. לפני איזכור הירידה למצרים מוזכר הביטוי "ארמי אֹבד אבי". בביאורו לביטוי זה כתב רש"י (בעקבות דברי חז"ל המוכרים גם מההגדה של פסח):
ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה. וירד מצרימה - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים.
"ארמי" הוא לבן, ו"אבי" הוא יעקב. הביטוי "ארמי אבד אבי" מזכיר את רצונו של לבן להרוג את יעקב ובכך "לעקור את הכל". אמנם רצונו זה לא התמלא, אך החשיב לו הקב"ה כאילו עשה, ולכן מוזכר "אֹבד", כאילו עשה זאת בפועל.
ההמשך "וירד מצרימה" אינו קשור ישירות ל"ארמי אבד אבי", אלא שזו דוגמה נוספת לרצון לכלותנו: הדוגמה הראשונה - לבן, הדוגמה השניה - מצרים.
ראב"ע דוחה דעה זו, וכך הוא כותב:
אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים.
טענתו הראשונה של ראב"ע היא ביחס לפועל "אבד". פועל זה בהופעותיו האחרות במקרא הוא פועל עומד, דהיינו שמתייחס לנושא עצמו ולא יוצא למושא. לשון אחר: "אבד" מתאר את "ארמי" עצמו, ולא מתאר מה עשה "ארמי" ל"אבי". אילו כוונת התורה היתה לתאר מה עשה "ארמי" ל"אבי", לא היתה משתמשת בשורש אב"ד בבנין קל, כיון שבבנין זה כאמור זהו פועל עומד, אלא היתה משתמשת בבנין הפעיל - ארמי מאביד אבי - או בבנין פיעל - ארמי מאבד אבי.
טענתו השניה של ראב"ע היא ביחס להקשר הדברים. "ארמי אבד אבי וירד מצרימה" מלמד שלבן הוא הגורם לירידה מצרימה, ואין זה נכון.
אמנם ביחס לטענה זו, ראינו לעיל את דברי רש"י שביאר שהקשר בין "ארמי אבד אבי" ל"וירד מצרימה" אינו קשר של סיבה ומסובב, אלא שתי דוגמאות של נסיונות כילוי עם ישראל.
בכל אופן, ראב"ע מציע ביאור אחר לביטוי "ארמי אבד אבי":
והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון. וכן 'תנו שכר לאובד' (משלי לא, ו). והעד: 'ישתה וישכח רישו' (שם שם, ז). והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה. ואל יטעון טוען, איך יקרא ארמי? והנה כמוהו 'יתר הישמעאלי', והוא ישראלי, כי כן כתוב.
לדעת ראב"ע, הביטוי 'ארמי אבד אבי', מתייחס ליעקב אבינו ולמצבו הקשה.
ביאור הביטוי הוא: ארמי-אובד היה אבי; 'אבד' הוא לוואי ל"ארמי".
"אבד" פירושו "עני בלא ממון". ביאור זה למילה "אבד" לומד ראב"ע מספר משלי שם מופיעה קריאה לתת שיכר לאובד על מנת שישתה וישכח את עוניו (=רישו). משמע ש"אובד" הוא עני.
"ארמי" הוא יעקב; ומה טעם נקרא יעקב "ארמי"? כיון שהיה גר בארם.
עניין זה, שאדם נקרא על שם מקום מגוריו ולא על שם מוצאו, לומד ראב"ע מהשוואת שני פסוקים בשמואל ובדברי הימים:
כך כתוב בספר שמואל (ב יז, כה):
וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב.
ולעומת זאת כתוב בספר דברי הימים (א ב, יז):
וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי.
האם יתר (או יתרא) אבי עמשא היה ישראלי או ישמעאלי?
אמנם אין בידינו ביאור ראב"ע לנביאים ראשונים או לדברי הימים, אך נעיין בדברי רד"ק שמסתבר שהלך בעקבותיו.
כותב רד"ק בפירושו לשמואל שם:
יתרא הישראלי - ובדברי הימים יתר הישמעאלי, ישראל היה אלא שגר בארץ ישמעאל, לפיכך נקרא ישראלי וישמעאלי: ישמעאלי - על הגירות, וישראלי שלא יחשוב אדם כי הוא ישמעאלי. ואדוני אבי ז"ל כתב כי כשהיה בארץ ישמעאלים קורין אותו ישראלי שם, וכשהיה בא משם לא"י קורין אותו ישמעאלי.
יתר אבי עמשא היה גר בארץ ישמעאל ולכן נקרא "הישמעאלי", אך כדי שלא יחשבו שהוא ישמעאלי במוצאו נקרא גם "הישראלי" [הפירוש שכתב רד"ק בשם אביו הריק"ם הוא שהכינוי תלוי במקום שבו הוא נמצא: בארץ ישראל כינוהו ישמעאלי, ובארץ ישמעאל כינוהו ישראלי].
לענייננו, כשם שיתר שהיה ישראלי נקרא "ישמעאלי" על שם מקום מגוריו, כך יעקב נקרא "ארמי" על שם מקום מגוריו.
גם את ההקשר מבאר ראב"ע: מטרתו של התיאור של יעקב כאובד וכגר במצרים היא לבאר שהארץ אינה ירושה מיעקב שהרי עני היה אלא היא מטובותיו של הקב"ה שנתנה לנו.
לסיכום בניתוח תחבירי:
לדעת רש"י: ארמי - נושא; אבד - נשוא; אבי - מושא ישיר.
לדעת ראב"ע: ארמי - נשוא; אבד - לוואי לנשוא; אבי - נושא. SPAN>
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.