פרשת יתרו: עשרת הדברות בשמות ובדברים

למה נחמה ליבוביץ' 'כועסת' פתאום על ר' אברהם אבן עזרא? מה הבעיה עם הפרשנות של ר' אבן עזרא להבדלי הלשון באזכור עשרת הדברות?

חדשות כיפה ד"ר עוזי פוקס 22/01/19 09:16 טז בשבט התשעט

פרשת יתרו: עשרת הדברות בשמות ובדברים
ספר תורה, צילום: shutterstock

שאלת הבדלי לשון, ניסוח והנמקה של עשרת הדברות שבפרשת יתרו לעומת אלה שבפרשת ואתחנן העסיקה את המפרשים, חדשים גם ישנים. אחד מכיווני הפרשנות הידועים מצוי בדבריו של ר' אברהם אבן עזרא בהקדמתו הארוכה לעשרת הדברות. השורות הבאות מוקדשות לפרשנות זו ולביקורת החריפה של נחמה ליבוביץ עליה. וכך כתב ראב"ע:

'ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן'.[1]

נחמה ליבוביץ, שרגילה לצטט פעמים רבות מדברי הראב"ע ולדון בהם בכובד ראש, מתייחסת להצעת הפירוש הזו של האבן עזרא, אך היא דוחה אותה בשתי ידיים. וכך כתבה:

'בהקדמתו הארוכה לעשרת הדיברות בעומדו על הבדלי לשון בין הדיברות בפ' יתרו ובין הדיברות בפ' ואתחנן הבהיר הראב"ע עקרונית את השקפתו זו, שאין משמעות בשינויי לשון בחזרות על אותו עניין. וכל דבריו שם בנויים על תפיסה מוטעית בטיב הלשון, ואלה דבריו... ולא חל ולא הרגיש שדבריו נוגדים כל כללי לשון וסגנון, שאין שתי מלות "שוות בטעמן", וברגע שתשתנינה המלות, כבר נשתנה הטעם, אם מעט ואם הרבה, וכל הדוגמאות שהביא שם בהמשך דבריו מפסוקים החוזרים על דבר שנאמר לפני כן ומשנים בלשונם, כולן הן ראיות לסתור, שכן כל השינויים מכוונים הם לתכלית מה, לתכלית החדשה שיש חזרה במקומה'.[2]

ביקורת כעוסה זו, היא ביקורת עקרונית על שיטת הראב"ע, והיא חוזרת עליה במקומות נוספים בחיבוריה. כך למשל כתבה: 'ובזה טעותם של ראב"ע ורד"ק הסוברים "שהכתוב שומר הטעמים ולא המלות", ולא חשו שבהשתנות אפילו מלה אחת כבר השתנה... הטעם כולו'.[3]

כפי שציינה נחמה ליבוביץ', גם הרד"ק צעד בדרכו של האבן עזרא, וגם חכמים נוספים הלכו בדרך זו. כך למשל כתב הרשב"א באחת מתשובותיו:

'אבל שאר החלופין שתמצא שם בכתובים בדברים שאין הענינים מתחלפים אינה שאלה, לפי שאין הכתובים שומרים המלות רק הכונות, וזה יקרה אפילו בגופי התורה גם בעשרת הדברות קרה כן, ולא הקפידה התורה רק בשמירת הענינים...'.[4]

למעשה, שורשיה של תפיסה פרשנית זו נעוצים בתקופת הגאונים. בכמה הזדמנויות כתבו גאוני בבל האחרונים, רב שרירא ורב האיי גאון, שהבדלים בין גרסאות שונות בתלמוד אינם משמעותיים, מכיוון שהם בגדר 'תרי לישני וחד טעמא' – שתי לשונות המבטאות תוכן אחד. זאת ועוד, לדעת רב שרירא גאון בזמנים קדומים מסירת התורה שבעל פה הייתה מסירה של תכנים או 'טעמים' בניסוחים משתנים. לאמור: הטעם והתוכן הם העיקר, ולא המילים המדויקות שבהן הם נמסרים.[5]

החידוש המופלג בדברי ראב"ע הוא העברת שיטה פרשנית זו – העדפת ה'טעמים' ולא המילים - מן התחום של תורה שבעל פה לתחום התורה שבכתב. נראה שגם הוא עצמו היה מודע לחידוש שבפרשנותו ולכך שרבים יבקרו אותו על כך, וכפי שכתב במפורש בתחילת דבריו: 'והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות, הייתי מחריש'.[6]

ואכן, הרבה מאוד חכמים חלקו על גישתם הפרשנית של ראב"ע וההולכים בדרכו, בין במפורש ובין ברמיזה. למשל, על התשובה של הרשב"א כתב ר' דוד בן זמרא:

'ואע"פ שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין הכתוב מקפיד אלא לשמור הענין לא הלשון אין דעתי נוחה בזה'. 

תפיסת ראב"ע ורשב"א רמוזה גם בדברי ר' יצחק עראמה, בעל עקידת יצחק כאשר הדגיש שספר תהילים נכתב בהשראת רוח הקודש: 'רוח ה' דבר בי וגו' – לומר שהטעמים גם המלות עצמן שם על לשונו ולא סדרם מעצמו'.

כפי שציינו חכמים שונים, גם חז"ל לא קיבלו את גישתו הפרשנית של ראב"ע, שהרי דייקו מאוד בלשון הכתובים והסיקו מהבדלים זעירים בלשון מסקנות פרשניות והלכתיות. גם רוב המפרשים המאוחרים לא קיבלו גישה פרשנית זו. כך, למשל, ציין המהדיר של פירוש הנצי"ב: 'למותר לציין כי תפיסת רבינו (וכל גדולי האחרונים כמו המלבי"ם וה'כתב והקבלה') נוגדת לחלוטין לתפיסת הראב"ע...'.[7]

הרקע להבדלים שבין הגישות הפרשניות מבואר בדברי ר"י אברבנאל, על אף שאין הוא מזכיר את ראב"ע:

'והיה הקול... ההוא מגיע לאזניו מוחש... והיה צורך המקובל המוחש הזה אליו כדי שיכתוב את התורה באותם הדברים ששמע באזניו ולא יקבל המצוות והספורים בכללות בשכלו ויהיה עצם הדברים וסדרם מפי משה, לא בחר ה' בזה כי אם שעצמות המאמרים והמלות יבואו מאתו יתברך....'.[8]

על פי זה יסוד המחלוקת שבין ראב"ע וסיעתו לבין החולקים עליהם הוא בשאלה כיצד נתפסת קדושתה של התורה: בטעמים – כלומר בתכני 'המצוות והספורים' או במילים המדויקות שבהן נקבעו.[9]

אם נשוב לשאלת ההבדלים בין עשרת הדברות שבשמות ובדברים, גם המהר"ל מפראג דחה בחריפות רבה את דברי ראב"ע בסוגיה זו: 'אלו הם דברי הראב"ע, והוסיף עוד דברים כאלה וכאלה, ואסף דברי רוח בחפניו (עפ"י משלי ל, ד), ויש בוטה כמדקרות חרב (משלי יב, יח)'.[10]

מדברי הקדמונים נראה שהם חלקו על שיטת ראב"ע, שייחס יותר חשיבות לתוכני התורה מאשר למילותיה, מכיוון שראו בכך פגיעה בקדושת התורה, המקודשת על מילותיה ואותיותיה. 'כעסה' של נחמה ליבוביץ לא הוצג באופן הזה, אך הוא נשען על מסורת ארוכת שנים של דחיית שיטת ראב"ע. נוסף על כך, דרכה הפרשנית של נחמה ליבוביץ' התבססה על קריאה צמודה וקפדנית מאוד של הכתובים, מתוך דיוק בשינויי לשון וניסוח. זאת ועוד, אפשר שהעובדה שדקדוק ספרותי זה ב'רמזי מלים' ובהבדלים זעירים בלשון הכתובים שימש את  ליבוביץ' במאבקה בביקורת המקרא, הרואה את התנ"ך כ'מורכב שברי "מקורות" שונים ורבים' – העצים את ביקורתה כלפי שיטת האבן עזרא.[11]

מעבר לטענות הפרשניות, נראה שנחמה ליבוביץ' ראתה בדיוקי הלשון וההבחנות שביניהם גם ערך חינוכי. בניגוד לראב"ע שלא ייחס חשיבות להבדלי כתיב בתנ"ך, היא עצמה העדיפה לצעוד בעקבות חז"ל ולדקדק בהבדלים הזעירים שבין צורות הכתיב, ובפיה טענה דידקטית: 'מעלה גדולה לדרך זו, כי מרגילה היא את המעיין לשים לב לכל פרט מפרטי הכתוב כגדולות כקטנות, ומי הוא אשר ידע מה הן "גדולות" ומה הן "קטנות"?'[12]


ד"ר עוזיאל פוקס הוא ראש המחלקה לתורה שבעל פה במכללה האקדמית הרצוג, ומרצה מן החוץ במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן.
המאמר יפורסם בדף השבועי  של אוניברסיטת בר אילן לפרשת יתרו

 

 

[1] אבן עזרא, שמות פרק כ פסוק א. על כמה היבטים של שיטה זו ראו ל"ר חרל"פ, תורת הלשון של רבי אברהם בן עזרא, ירושלים תשנ"ט, עמ' 105 – 107; 259.

[2] נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות – בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשל"ה, עמ' 278 הערה 2.

[3] שם, עמ' 72 הערה 4. ביקורת דומה גם בספרה עיונים בספר דברים, ירושלים תשנ"ה, עמ' 42: 'רד"ק... ראב"ע... לא שמו לב שניהם להבדל שבין שתי צלעות הפסוק, ואף זה בהתאם לגישתו הפרשנית המתעלמת בעקביות מהבדלי גוון דקים שבין שני חלקי ההקבלה'.

[4] שאלות ותשובות הרשב"א, ירושלים תשנ"ז, חלק א, סימן יב.

[5] לדעת הגאונים בסוגיות אלה ראו ע' פוקס, תלמודם של גאונים, ירושלים תשע"ז, עמ' 126 – 133.

[6]  בפירושו הנזכר לעיל, הערה 1.

[7] מ"י קופרמן (מהדיר), ספר שמות... עם פירוש העמק דבר, ירושלים תשס"ז, עמ' שנ"ז, הערה 16 (על שמות כ, ג). על כך שדרכו של ר' חיים בן עטר, בעל אור החיים, שונה מזו של הראב"ע ראו א' טויטו, רבי חיים בן עטר ופירושו אור החיים על התורה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 81, הערה 118. ר' יהודה לייב עדל, שהיה דרשן בסלונים בתחילת המאה התשע עשרה, הקדיש דרשה ארוכה לדחיית דעת ראב"ע, ולקביעה שמשה הצטווה למסור את התורה במילים המדויקות שבהן נמסרה לו, ולא רק בתכניהן. ראו ר' יהודה עד"ל, אפיקי יהודה, ירושלים תשנ"ט, דרוש שבעה עשר. התייחסות לדחיית ראב"ע מצויה שם, עמ' רע"ה.

[8] אברבנאל, דברים לד א.

[9] על הבדלים בין שתי תפיסות אלו אף בדברי חז"ל עצמם ראו ש"ז הבלין, מסורת התורה שבעל פה, ירושלים תשע"ב, עמ' 165 – 173.

[10] תפארת ישראל, פרק מג.

[11] עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 280 הערה 4. עם זאת, כמובן ששיטת ראב"ע היא גם סוג של מאבק בסתירות כגון אלה שבהן עוסקת הביקורת החדשה. ראו ע' ויזל, '"הטעמים" אלוהיים ו"המילות" של משה: השקפתו של ר' אברהם אבן עזרא בשאלת חלקו של משה בכתיבת התורה, מקורותיה ומסקנותיה', תרביץ פ (תשע"ב), עמ' 387–407.

[12] עיונים בספר במדבר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 97. ('ואם כי צעקו ר' אברהם בן עזרא ואחרים על דרישת חסרים ומלאים שאינם אלא דרכי כתיב שונות ואין להם משמעות').

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן