ספרו פורץ הדרך של סן צ'ו העוסק באמנות הלחימה היה הראשון לתאר את הגישה המועילה במלחמה. הוא דירג את מטרות המלחמה האפשריות מן הטוב ביותר לרע ביותר על ידי שיקולים של "עלות תועלת". וכך הוא מציע שהטוב יותר במלחמה הוא להכריע את האויב ללא קרב. האופציה השניה הטובה פחות היא לסכל את התוכניות של האויב. האופציה השלישית הפחות מועדפת היא לכרות בריתות נגדו ובכך להחלישו. אם לא ניתן לפעול באחת מן הדרכים הללו אין ברירה אלא לגשת לעימות צבאי, אך האסטרטגיה הגרועה מכל היא לפתוח במצור כנגד האויב, למלחמה שאין בה הכרעה.
בפרשה שלנו מסופר "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי". תגובת ישראל להתפתחות הבלתי צפויה הזו היא, כפי שמסופר: "וידור ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם". בהמשך הקב"ה נענה לתפילתם ונותן את הכנעני בידם.
הפרשיה הקצרה הזו של המלחמה שנהפכה מתבוסה לנצחון של עם ישראל נותחה לפרטיה על ידי הפרשנים. אלו הסבירו את פשר השמועה אותה שמע הכנעני שנראה מן הפסוקים שגרמה לו להעיז ולהילחם בישראל. הצעתם היא לומר שהעם הכנעני זיהה את חולשתם של ישראל בעקבות מות אהרון. מות אהרון הוא יריית הפתיחה של המלחמה.
העניין הוא שניתן להסביר את מות אהרון כבעיה של ישראל בשני מישורים אפשריים. המישור האחד ה"ארצי" הוא אובדנו של מצביא דגול, ובעקבותיו מצב של חולשה אסטרטגית במישור השני יש אפשרות לומר שמותו של אהרון גרם לריפיון רוחני אותו ביקש הכנעני לנצל. הפרשנים בחרו בכיוון השני, וכפי שרש"י מעיר בעקבות התנחומא: "מת אהרון, ונסתלקו ענני הכבוד וכסבור ניתנה רשות להילחם בישראל" בתנחומא מובא אף דימוי המתייחס למצבו של עם ישראל באותה עת, דימוי שרש"י השמיט: "ונראו כאישה פרועה". על פי הדימוי הזה, מות אהרון הוא אות להפקרה של עם ישראל על ידי אלוקיו. עם ישראל נתון במצב נפיץ, בלי יכולת התגוננות, כמעט קורא על עצמו למלחמה ומציע את עצמו כפרס. המשמעות לענייננו היא שהכנענים זיהו ירידה רוחנית וסיכוי לנצחון. הפירוש להשתלשלות העניינים מכאן ואילך כבר תלויה בנתיב הרעיוני רוחני שנבחר לתיאור הגורמים לקרב. נתיב פרשני זה מושפע ככל הנראה מתגובת ישראל למלחמה הזו- הפנייה לה' במקום לפנות אל החרב, ולגלות נחישות בקרב. אך המדרש לא הסתפק בכך, אלא צבע את המלחמה הזו בצבעים עזים יותר.
הפרשנים מעירים שאותו כנעני לא היה כנעני כלל, והם חושפים כי מדובר בעמלק. הזיהוי של הפרשנים את הכנעניים כעמלקים מבוסס כך שכל התיאור הגאוגרפי פוליטי אינו מתאים:
וכי כנעני יושב בנגב? והלא יושב היה בהר!
שנאמר "עמלק יושב בארץ הנגב והכנעני יושב בהר" (במדבר י"ג כ"ט).
אלא מי היה כנעני זה?
זה עמלק, שהוא יושב בנגב, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (מדרש אגדה).
הדרשנים לא נפלו בפח הפשט וזיהו מייד שמדובר בעמלקים הנדמים ככנענים. אם כן, מדוע הכתובים מכנים את העם הנלחם עם בני ישראל בשם כנענים. כך מבאר המדרש:
ועתה נעשה דבר שלא יכירו אותנו,
מה עשו הלכו לארץ כנען, ולמדו לשון כנען,
וגם המלך שלהם לבש לבושי כנען, וזה מלך ערד,
ונעשה עצמו כאלו הוא מלך כנען,
העמלקים התחפשו לכנענים. והכתוב מספר לנו שמדובר בכנענים ורק רומז דרך הפרטים שאין הם כנענים באמת. כך הפשט חושף את המבוכה שנקלעו אליה בני ישראל. ואת המלכודת שטמנו להם העמלקים. הסיבה להתחפשות הזו נתונה במחלוקת בין המדרשים. לפי מדרש אחד, עמלק ידע שהוטל איסור להילחם בכנענים ורצה להילחם על עם חסר ישע שאין לו רשות להתגונן (תנחומא), לפי מדרש אחר (מדרש אגדה) הסיבה שונה:
אמרו כשהם יעשו מלחמה יאמרו שאנו כנעניים,
ויצעקו להקב"ה שימסור הכנעניים בידם,
ואנו עמלקיים ונהרגם
העמלקים רצו לחבל באמצעים הרוחניים שבידי עם ישראל על ידי סירוס תפילתם וסיכול הקשר שבינם ובין הקב"ה. עם ישראל יזהה את האויב בטעות כאויב אחר, יתפלל כנגד הכנענים, תפילתם אולי תיענה, אך לא תהיה מדויקת ואת שעת הכושר הזו של טעות בתפילה ינצלו העמלקים וינצחו. אלא שלפי המדרש עם ישראל זיהה את ההטעיה. וראה לפניו דוברי כנענית הלבושים כעמלקים (למעט המלך שלבש ככנעני):
כשראו אותם, שהם היו אומרים שפת כנען
ולבושיהם כעמלקיים
לבד ששינה עצמו מלך ערד שהיה דומה לערוד שבמדבר,
אמרו ישראל האומה הזאת אין אנו מכירין אותה
אם אנו צועקים להקב"ה שיתן העמלקיים בידינו, שמא הם כנעניים,
ואם נצעק להקב"ה שיתן הכנעניים בידינו, שמא הם עמלקיים,
הפתרון של עם ישראל לבעיה אליה נקלעו (איזו תפילה יש להתפלל וכנגד איזה עם) היה להתפלל סתם, על נצחון וישועה. גם אם האויב אינו ידוע:
אלא מה עשו ישראל, צעקו להקב"ה סתם,
אמרו להקב"ה אם נתן תתן את העם הזה וגו'
במסכת בבא מציעא יש דיון על אדם שהחכיר את שדהו וביקש מן החוכר לזרוע חיטים, אך החוכר זרע שעורים והם ניזוקו במגיפה. הגמרא מציעה שהמחכיר יכול לומר לחוכר שאין מדובר ב"כח עליון" שגרם לשעורים להינזק ובאותה מידה אילו היה זורע חיטים הן היו ניזקות. כיוון שהמחכיר יכול לטעון שהוא התפלל כל העת להצלחת החיטים, אבל לא ידע שעליו להתפלל על שעורים... (בבא מציעא קו, א; משך חכמה, חוקת). הסוגיה הזו מחזקת את הטענה שתפילה לא מדויקת אינה פועלת בעולמות העליונים וכי העמלקים ניסו לשבש את התקשורת של עם ישראל עם הקב"ה ולסכסך ביניהם. כמובן, שהפרשנויות הללו מבהירות גם לעומק מדוע מזוהים הכנענים עם העמלקים. האסטרטגיה המוכרת לנו מהעמלקים לובשת צורה חדשה גם במלחמה הזו. ואם כן, מדובר במלחמת עמלק של "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" שלבשה פנים חדשות.
למעשה, הדיון הפרשני הזה עוסק בשאלת האסטרטגיות שנקטו הצדדים. הפשט הוא שהכנענים בחרו בלוחמה טורדנית וישירה (האויב התעייף- אנחנו תוקפים). לוחמה שמטרתה אינה הכרעה אלא קרבות מתמשכים. לפי הפשט הזה הכנענים בחרו באסטרטגית הלחימה הגרועה ביותר. אך הדרשנים טוענים שהמלחמה התנהלה ברמות גבוהות יותר של תחכום. הכנענים ניסו לסכל את המזימות של האויב, ולשבש את דרכי הפעולה שלהם באמצעות תעתוע. עם ישראל ניצח משום שבחר באסטרטגיה טובה מזו. הוא הכריע את האויב ללא קרב, בתפילה.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג