פרשת "חיי שרה" נפתחת בציון סיום ימיה של שרה אמנו. שרה נפטרת בקרית ארבע היא חברון, ואברהם מוצא את עצמו ברגע של אבל עמוק, אולם לצד הכאב הפרטי, עומדת בפני אברהם משימה חשובה, להביא את שרה לקבורה מכובדת.
אברהם נכנס למשא ומתן מורכב ופומבי מול עפרון החתי ובני חת. במו"מ זה בולט הפער החד בין דבריו האציליים של עפרון בהתחלה לבין מעשיו בפועל בהמשך. עפרון פותח בהצהרות נדיבות מאוד לעיני כל, ומציע להעניק את השדה והמערה כמתנה גמורה, אך מאחורי המחוות המילוליות נחשפת מהר מאוד תביעה ממונית קשוחה. עפרון נוקב במחיר עתק תוך שהוא ממעיט בערכו כביכול, "אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר" (בראשית כ"ג, ט"ו). אברהם, שמזהה את כוונותיו של עפרון אינו מנסה להתמקח ומשלם מיד ובמזומן את הכסף הרב עד השקל האחרון.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
חסרון האות בשמו של עפרון ולקח המדרש
דיוק מרתק ובעל משמעות עמוקה בלשון הכתוב מתגלה בשינוי אופן כתיבת שמו של עפרון לאורך הסיפור. בתחילת המאורע נכתב שמו בצורה מלאה באות ו' "עפרון" אולם, ברגע שבו נשקל הכסף בפועל, החסירה התורה את האות ו' משמו, והוא נכתב באופן חסר"וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף" (בראשית כ"ג, ט"ז).
מדרש רבה על הפרשה מקשר זאת באופן ישיר לפסוק בספר משלי: "רַבִּי הָנָא פָּתַח 'נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּו' (משלי כ"ח, כ"ב). 'נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן' - זֶה עֶפְרוֹן, שֶׁהִכְנִיס עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם... 'וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' - שֶׁחִסְרָה מִמֶּנּוּ הַתּוֹרָה וָו אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן' - לְעֶפְרָן כְּתִיב, חָסֵר וָו". עפרון חשב שירוויח עושר רב, אך בפועל נחרת בהיסטוריה כדמות ששמה נחסר בשל חמדת הממון ועין רעה.
הניגוד המוסרי - אברהם מול עפרון
חז"ל מעמידים את התנהגותו המאכזבת של עפרון מול דמותו של אברהם אבינו, וקובעים מכך יסוד מוסרי לדורות. במסכת בבא מציעא (פ"ז ע"א) מלמדים אותנו חכמים: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה, וּרְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִילּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים. מְנָלַן? מֵאַבְרָהָם - דִּכְתִיב 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' וּכְתִיב 'ואֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיִּקַּח חֶמְאָה וָחָלָב וּבֶן הַבָּקָר'. וּמֵעֶפְרוֹן - דִּכְתִיב 'אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף' ".
הניגוד הזה מדגיש את הפער בין עולם הדיבורים לעולם המעשים. בעוד עפרון מפזר הצהרות רהבתניות על מתנות חינם אך בסופו של דבר דורש מחיר מופרז, אברהם מדבר בצניעות כפי שראינו בפרשת וירא, כשהבטיח לאורחים רק "פת לחם" קטנה אך בפועל טרח והגיש להם סעודת מלכים. אברהם מלמד אותנו שאיכותו של אדם נמדדת במעשיו ובגמילות החסד האמיתית שלו, ולא בהבטחות שווא ובגינוני כבוד.
המבחן של אליעזר ופועלה של רבקה
התפיסה המוסרית הזו של "אומר מעט ועושה הרבה" אינה נשארת נחלת אברהם בלבד, אלא הופכת לתנאי הסף והמבחן המרכזי שמציב אליעזר עבד אברהם בבואו למצוא אישה ליצחק. אליעזר מבין שמי שראויה להיכנס לבית אברהם ולהמשיך את שרשרת האומה, חייבת להחזיק במידת החסד המעשית הזו.
טרם בואה של רבקה אל הבאר, אליעזר נושא תפילה ומגדיר מראש בדיוק איזה סוג של נדיבות הוא מחפש "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד, י"ד). אליעזר תכנן מבחן מבריק, הוא יבקש ממנה בקשה זעירה רק ללגום מעט מים מכדה,"הַגְמִיעִינִי נָא מְעַט מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז). הוא לא ביקש מים לגמליו. אולם רבקה, העומדת ליד הבאר, מוכיחה מיד שהיא פועלת בדיוק במידת בית אברהם: "וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי... וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשאב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית כ"ד, י"ח-י"ט). רבקה נתבקשה על מעט ועשתה מעל ומעבר למצופה. בכך היא הוכיחה כי מידת החסד והעשייה האמיתית טבועה בדמה, והיא הראויה להיות אם האומה לצד יצחק.
ענווה ועשייה אצל שאול המלך
תפיסה מוסרית זו, המעמידה את השתיקה והעשייה הנחושה מול גינוני דיבור, אינה מוגבלת רק לתחום החסד הבין-אישי, אלא הופכת ליסוד מנחה גם במנהיגות הציבורית. דוגמה מובהקת לכך אנו מוצאים בראשית ימי המלוכה בישראל, אצל שאול המלך.
כאשר שמואל הנביא מושח את שאול למלך והוא מוצג בפני העם, חלק מ"בְּנֵי בְלִיַּעַל" מזלזלים בבחירתו ואומרים בלעג "מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה" (שמואל א' י', כ"ז), ואינם מביאים לו מנחה כמקובל. שאול אינו נגרר לוויכוחים, אינו מפיץ הצהרות כוחניות מול המפקפקים ואינו מנסה להוכיח את מנהיגותו בדיבורים. הנביא מעיד עליו בקצרה "וַיְהִי כְּמַחֲרִיש".
אולם, ברגע המבחן המעשי, כאשר נחש העמוני מאיים על אנשי יבש גלעד (שם, פרק י"א), שאול אינו מחריש, הוא יוצא מיד לפעולה נחרצת, מגייס את העם כולו ומוביל ניצחון צבאי מרשים המציל את תושבי העיר. דווקא שתיקתו המוקדמת, בצד נכונותו לפעול בעוצמה בעת צרה, הוכיחה את מנהיגותו האמיתית. בדומה לאברהם ורבקה, גם שאול מראה שמנהיגות נמדדת בעשייה בפועל ובתוצאות בשטח, ולא ברהב מילולי.
הוראה לחיים
החוט המקשר העובר בין פרשת חיי שרה לבין יתר מקורות חז"ל מחדד את התובנה העמוקה בדבר ערכו של הדיבור מול ערכה של העשייה. התורה מלמדת אותנו שדיבורים גבוהים ללא כיסוי, דוגמת התנהלותו של עפרון, אינם רק אכזבה מוסרית אלא מביאים בסופו של דבר לחיסרון ולפגיעה במהותו של האדם. לעומת זאת, צדיקים ומנהיגי אמת, כאברהם, רבקה ושאול, מעדיפים מעשים מרובים על פני דיבורים מופרזים.
בשיתוף הרב אלדד יונה