(יב) וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: (יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: (יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי: (פרק כד)
לעילוי נשמת חותנתי
מרים שליכטר ז"ל
שמנהגה היה "לעשות מעצמה נדיבות והטבה יתירה על הנשאל ממנה"
ג' באייר תרצ"ד – כ"ד במרחשוון תשפ"א
תנצב"ה
מדוע בחר עבד אברהם דווקא בינסיון זה, שהנערה שתאמר "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" כמענה לבקשת השתייה, היא תהיה הכלה המיועדת ליצחק? ובלשונו של מהר"ם אלשיך:
"איזה יחס יש לנסיון הזה אצל הנדון ולמה בחר בזה מבזולתו?"
כותב מהר"ם אלשיך:
"והנה לכאורה יתכן, כי למה שמידת אברהם היה להכניס אורחים ומאכילם ומשקם ומצוה את בניו לעשות כמעשהו, על כן לא יבצר מבת זוגו של בנו להדמות אליהם, על כן ניסה בויתור הכנסת האורח הבא אליהם".
על מידת הכנסת האורחים שהצטיין בה אברהם קראנו בפרשה שעברה פרשת וירא; אברהם רץ, אברהם מתאמץ לכבד את אורחיו. עוד קראנו שאברהם חינך את בניו ואת ביתו בדרכו – "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (יח, יט). אם כן, אך טבעי הוא שהכלה המיועדת ליצחק צריכה להיות בעלת חסד, וזה היה נסיונו של עבד אברהם.
אבל מהר"ם אלשיך מעיר שהביטוי "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" מלמד שיש בנסיון זה בחינה של מידה שהיא מיוחדת ליצחק. במיוחד בולט הדבר לאור העובדה שהעבד מזכיר פעמים רבות את אברהם אדונו הן בתפילתו לה' ("ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם", "וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי", "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי") והן בדבריו למשפחתה של רבקה ("עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי... ", "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי", "שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי"); ובביטוי "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" הוא מזכיר דווקא את יצחק. לאור זאת מבאר מהר"ם אלשיך:
"עוד יתכן, באשר נשים לב אל אומרו 'אותה הוכחת לעבדך ליצחק', שייחס הדבר ליצחק ולא לאברהם כאשר עשה בכל שאר הענין, והוא כי ביצחק מצינו במדת צדקו להוסיף מעצמו יתרון במעשים טובים יותר על הנאמר אליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נה, ד) על 'ויהי אחר הדברים והאלהים נסה וכו''; אמרו רבותינו ז"ל: אחר דברים שבין יצחק וישמעאל, שאמר לו ישמעאל אני צדיק ממך שנמלתי בן שלש עשרה שנה ולא עכבתי, ואתה בן שמנת ימים ואולי אם היית גדול היית מעכב. והשיב לו יצחק: אתה נמולת באבר אחד, ואני אין צריך לומר שלא הייתי מעכב בזה, אלא אפילו היה הקב"ה גוזר לשחוט אותי לא הייתי מעכב - נמצא מעדיף על הטובה שאומרים לו.
על כן אמר העבד בלבו בזאת יבחן אשר בת זוגו היא, אשר תהיה לה מדה כמדתו לעשות מעצמה נדיבות והטבה יתירה על הנשאל ממנה, שאומר לה 'הטי וכו' ואשתה' ותוסיף ותאמר 'וגם לגמליך וכו'', וזהו אומרו 'אותה הוכחת לעבדך ליצחק' שמתחלת ברייתה אותה הוכחת והזמנת אותה לו כי בת זוגו היא. ועל כן הזכיר יצחק מה שאין כן בכל שאר הענין שמתייחס הכל לאברהם".
מידתו המיוחדת של יצחק היא "להוסיף מעצמו יתרון במעשים טובים יותר על הנאמר אליו". מידה זו באה לידי ביטוי בתגובתו לדבריו של ישמעאל שהוא צדיק מיצחק כיון שנימול בהיותו בעל יכולת התנגדות ולמרות זאת לא התנגד, אבל יצחק נימול כשהיה תינוק בן שמונת ימים ואין פלא שלא התנגד למילה, ושמא אילו היה גדול יותר היה מתנגד. תגובתו של יצחק היתה בתוספת "יתרון במעשים טובים" – לא רק שהוא מוכן "לפצוע" איבר אחד כישמעאל, אלא הוא מוכן להשחט על פי ציוויו של הקב"ה.
לאדם בעל מידה כזו מתאימה אשה בעלת מידות כאלו, ולכן העמיד עבד אברהם את הנסיון לא על היענות לבקשת שתייה אלא על תוספת "יתרון במעשים טובים", דהיינו על תוספת השקיית הגמלים. כשאפגוש נערה שתתנהג באופן זה, אומר עבד אברהם לקב"ה, אדע שהיא המתאימה ליצחק "שמתחלת ברייתה אותה הוכחת והזמנת אותה לו כי בת זוגו היא".