קורה לכם שאתם מדברים עם עצמכם? כל עוד לא מדובר בדיבור בקול רם והתופעה לא מלווה בדמיונות שווא - שאתם אברהם אבינו, שרה אימנו או משה רבנו- אתם כנראה בסדר, כמו כולם. אבל איך זה קשור לפרשה ולנושא התפילה?
כשעבד אברהם מגיע לארצו של אדוניו, אֲרַם נַהֲרַיִם, הוא מיד מתחיל במשימה שהוטלה עליו (נו, הגיע הזמן למצוא שידוך ליצחק, לא?) דווקא בתפילה: "וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם." בנוסף, לאחר מכן, כשהוא משחזר את הסיפור המופלא של פגישתו עם רבקה למחותנים העתידיים, הוא מדגיש: וָאָבֹא הַיּוֹם, אֶל-הָעָיִן, וָאֹמַר: "יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי, אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ."
על פניו, אין יותר מתאים מזה למי שהתחנך בביתו של אברהם אבינו - שגילה את אדון הבירה ושקרא בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם: ברור שהוא כבר הפנים שחייבים להקדים תפילה לעשייה של ממש.
אבל בהמשך דבריו למשפחת רבקה, עבד אברהם אומר: אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ.
שנייה, שנייה... יכול להיות שקראתם מהר מדי ואולי לא שמתם לב ל"פצצה": אל מי התפלל העבד, אל מי הוא דיבר? אל... לבו!? רגע, חשבתי שהוא נשא תפילה... אל ה'!
כששמתי לב לדיוק הזה בפעם הראשונה - הייתי בהלם. יש כאן סוד לא קל לעיכול: עבדו-תלמידו של אברהם איננו מבחין בין תפילה לה' לדיבור אל ליבו, אל עצמו. זה לא פחות מאשר מהפכה בהבנת כל מה שקשור לתפילה.
כי מצד אחד, התפילה יכולה להיות חוויה מלחיצה או אפילו הזויה (אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שליבו מכווץ לשמיים): איך אני, הקטן, המוגבל, יכול לתקשר עם מלך מלכי המלכים, בורא עולמים וצופה כל הדורות? זאת ועוד: בפועל, רובנו אינו זוכה לשמוע בדיוק את תשובתו של "שומע תפילת כל פה".
מצד שני התהליך בו אני מדבר אל עצמי הוא לגמרי טבעי, מתרחש כמעט בכל רגע שאני מודע, וזהו למעשה מותר האדם מן הבהמה: המודעות. אני כל הזמן שואל את עצמי שאלות ומספק לעצמי תשובות. באופן פחות או יותר מודע - זהו תהליך בריא שקורה כל הזמן בתודעה.
אז מה יתרון התפילה על פני שיחת נפש - עם עצמי?
זהו שהנפש שלנו בנויה רבדים-רבדים. יש לנו מודעות של הגוף, של הרגש, של החשיבה... והרובד העמוק יותר הוא של הרצון. נקודת הרצון הזו נמצאת עמוק בלב (טוב, באופן סמלי, כי למעשה הכל מתרחש רק במח - במידה ותהיתם או טעיתם).
דרך מצוינת לגלות את נקודת הרצון העמוק שלנו היא דרך ההתבודדות. ולא, אני לא מתכוון למלמול בלתי פוסק של המנטרה "ריבונו של עולם" או "אוי טעטע" וכאלה. אלא לשיח מעמיק וכנה עם עצמנו. מה קורה איתי? מה אני רוצה באמת? לאן אני מכוון את עצמי, למה? הרבה פעמים, בשחנ"שים האלה עם עצמנו - נגלה שאנחנו בעצם - מתפללים, שאנחנו תפילה.
ברמה הזו של ההתקשרות עם עצמנו, נבין שהאני הכי פנימי שלנו אינו אלא "חלק אלוה ממעל", חלקיק אלוקי שמתלבש בתוכנו ושאין הבדל מהותי בין רצוננו ורצונו, כמאמר המשנה בפרקי אבות (ב,ד): עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ.
ברמה הזו של הנפש - אין הבחנה ברורה בין תפילה לה' לבין גילוי הרצון הפועם בי. זוהי הרמה אליה רומז סיפורו של עבד אברהם, כשהוא לא מבחין בין תפילה לדיבור אל ליבו.
לנקודה עמוקה זו התכוון הרב קוק זצ"ל באומרו (אורות הקודש ג, לד): "וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי התוודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו כי אם רצון קונו. וכל מה שההכרה הזאת היא יותר חודרת, יותר היא מגלמת את הויתה."
לשאת תפילה אל ה' ולדבר אל ליבנו - שני שבילים שהם דרך אחת לגלות את הרצון העמוק והפנימי שמקשר אותנו אל מקור ההוויה.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.