פרשת וישלח: על סגירת מעגלים

יעקב חוזר הביתה וסוגר מעגל בבנית המזבח. אבל מהקשורה דבורה, מינקת רבקה, לסיפור הסגירה?

ד"ר משה מאיר 02/12/20 22:23 טז בכסלו התשפא

הולך במדבר, צילום: shutterstock
הולך במדבר, צילום: shutterstock

יעקב חוזר לביתו, לאחר שנות גלות ארוכות. וכך מסופר בפרשתנו:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: 
קוּם עֲלֵה בֵית אֵל 
וְשֶׁב שָׁם 
וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ 
לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.
[בראשית ל"ה א']

זאת סגירת מעגל, שהרי בתחילת הפרשה הקודמת - בתחילת המסע - אחרי ליל חלום הסולם הפלאי, נאמר:

וַיִּירָא וַיֹּאמַר:
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! 
אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים 
וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר 
וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו 
וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה 
וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל 
וְאוּלָם 
לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: 
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי 
וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ 
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי 
וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים.
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים 
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי 
עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
[שם כ"ח, י"ז - כ"ב]

עתה הגיעה העת לסגור את המעגל, עדיין לא להפוך את המצבה לבית אלוהים, אבל להפוך אותה למזבח. יעקב נענה לאת

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: 
הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם 
וְהִטַּהֲרוּ 
וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.

וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל 
וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי 
וַיְהִי עִמָּדִי 
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.
יעקב לא מסתפק בפעולה, בבניית המזבח. הוא רואה את סגירת המעגל כתהליך פנימי. הסרת אלוהי הנכר, היצמדות לאני המצטרף לאלוהים שלי, שאיננו נכרי. לאחר מכן הוא דורש היטהרות, ורק לאחר מכן - את בניית המזבח.

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם 
וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם 
וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם.

וַיִּסָּעוּ 
וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם 
וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן 
הִוא בֵּית אֵל 
הוּא 
וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ 
וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל 
כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים 
בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.
[שם ל"ה ב' - ז']

על פניו, זאת סגירת מעגל אלגנטית, יעקב תיקן והוסיף משמעות ופשר. ובכל זאת, מתווסף עוד פסוק אחד - 
 וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה 
וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל 
תַּחַת הָאַלּוֹן 
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ: 
אַלּוֹן בָּכוּת.
[שם שם ח']

הפסוק מוזר, טומן בחובו כמה שאלות וקושיות. היו בין הפרשנים ששאלו - מה עושה כאן הפסוק, בין פרשת המזבח בבית אל לפרשת שינוי שמו של יעקב. היו ששאלו על תוכנו: איך הגיעה דבורה לבית אל? יש שאמרו שהיא היתה בבית יצחק, רבקה עוד שלחה אותה להביא את יעקב בחזרה. והיו שאמרו שהיא הגיעה מהצד השני, מבית לבן, לבדוק כיצד מסתדרת רבקה במשפחתה החדשה. אלה כאלה תהו על דמותה הזרה, המתגלה לקורא רק עם מותה. עד כדי כך, שהורו שבעצם מותה מרמז למות רבקה, וזאת סגירת המעגל הטראגית של מסע יעקב. 
הרשו לי ליטול מזה ומזה, ולהוסיף נופך משל עצמי. יש כאן קטע מתמונה אחרת, תמונת חייה של רבקה. חייה של רבקה היו חיי סערה, התנתקות מבית הוריה והפלגה לחיים לא קלים במרחקים. היטלטלות בין שני בנים שונים עד הקצה, ומעורבות בניסיון לקבוע את גורלם ואת המשך השושלת. לחיים האלה היתה עדה יציבה אחת, היא ליוותה את רבקה מראשית ועד למוות. עדה שותקת, לפחות מבחינתנו הקוראים בתורה. חתימת חיי העדה דבורה המינקת את רבקה, היא המכה בפטיש לסגירת מעגל חיי רבקה. עתה, כשיעקב מסיים את מסעו הגדול וסוגר את מעגלו, חשוב לתורה להצמיד את סגירת המעגל הזה - מעגל חיי רבקה. כי רבקה היא הכוח המגלגל את גלגל חיי יעקב, היא שהוציאה אותו מאזור הנוחות של האוהל, אל מעשה התרמית הנועז שהביא לו את הברכה. היא ששילחה אותו אל המסע הגדול, שעתה הוא שב ממנו

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ: 
יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי 
וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל 
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן 
וַתֹּאמֶר אֵלָיו:
 הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי 
וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי 
חָרָנָה.
וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים 
עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.
עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ 
וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ 
וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם 
לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?!
[כ"ז מ"א - מ"ה]

יעקב יכול לסגור את סיפור חייו, לממש את ההבטחה שנתן בליל האבנים והחלום. אבל דרושה עוד סגירה, לסיפור רבקה שהוא הסיפור המניע את סיפורו. הסגירה הזאת מתרחשת, עם מות דבורה מינקת רבקה, העדה השותקת לחיי רבקה.
זה מזכיר לי מעגל חיים אחר, כפי שסופר על ידי מספר גדול. גבריאל גרסיה מארקס - הסופר הקולומביאני חתן פרס נובל - כתב ספר ביוגרפי ששמו 'לחיות כדי לספר'. המוטו של הספר הוא:


החיים אינם מה שחיית
אלא מה שאתה זוכר
והאופן שאתה זוכר אותם
כדי לספרם.

המשפט הפותח את הספר, הוא:

אמי בקשה ממני שאבוא אתה למכור את הבית.

היא באה לעיר מגוריו של בנה, מעיירת מגוריה. מחפשת את בנה ומוצאת אותו בחנות ספרים:

היא הגיעה בשתיים בדיוק. פילסה לה דרך בהילוכה הקליל בין דוכני התצוגה של הספרים, נעמדה מולי, נעצה את מבטה בעיני בחיוכה השובב מימיה הטובים, ולפני שהספקתי להגיב אמרה לי:
'אני האמא שלך'. 
משהו השתנה בה ולא לא הכרתי אותה במבט ראשון...

הפתיחה המדהימה הזאת מגלמת סיפור חיים שלם. איש צעיר שגלה מעיר הולדתו - כמו יעקב הגולה. אמא, שהוא לא מכיר אותה - בהיפוך ליעקב שהתחפש ואבא שלו לא מכיר אותו. השורשים ואי ההתאמה, מוציאים לדרך סיפור ששורשים וגעגועים וניכור ושיבה כרוכים בו. תמונת הסיום של הספר מתרחש במונית הלוקחת את הסופר אל שדה התעופה באותה עיר אליה גלה - ברנייקה, ממנה הוא עתיד להמריא לז'נבה. הוא מציץ לבית אישה שהוא מחזר אחריה, מרסדס ברצ'ה. קול שואג בתוכו, אומר לו שהוא הולך לאבד אותה. הוא רוצה לעצור להיפרד ממנה, אבל מחליט לא להתגרות בגורל. בשדה התעופה, הוא מוצא 'צרכי כתיבה', איגרת זהובת שוליים ומעטפה מנייר מנייר פשתן. הוא כותב מכתב למרסדס:
המכתב הזה לא התיימר להיות יותר מחמש שורות המודיעות לה על נסיעתי. אבל בסוף הוספתי נ.ב שסנוור אותי כברק בצהרי היום כשחתמתי: ''אם בתוך חודש לא אקבל תשובה על המכתב הזה, אשאר לחיות באירופה לתמיד." הקצבתי לעצמי רק עוד רגע לשקול זאת שוב לפני שהשלכתי את המכתב בשתיים בבוקר בתיבה הבודדה בשדה התעופה במונטגו ביי. כבר היה יום שישי. ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן, כשנכנסתי למלון בז'נבה בסופו של עוד יום שהתבזבז על חילוקי דעות בינלאומיים, מצאתי את מכתב התשובה.

מרקס גילה את כוחן של המילים, כיצד הן יכולות לא רק לספר את חייך אלא גם לשנות את מהלכם. הוא השלים את הפרידה מאמו בה התחיל את הסיפור, במילים משל עצמו שהביאו לו את תשובת אהובתו. 
ג'. ל. אוסטין מגדולי הפילוסופים של השפה, פותח את ספרו 'איך עושים דברים עם מילים' בגילוי שמילים אינן רק כלי לתיאור המציאות, אלא לעיתים הן כלי הפועל במציאות ומעצב אותה. יעקב התעקש לסגור את מעגל מסעו, לא הסתפק בסגירה שקולו של ריבונו של עולם קרא לו לסגור, אלא עיבה אותה בפשר, בהיטהרות, בהשלכת הזר והנוכרי - במציאת העצמי שהתפתח וצמח במסע. אבל המספר לא הסתפק גם בכך, והוסיף עוד פרק לסיפור. הוסיף עוד מעגל שאותו יש לסגור כי הוא הגלגל המניע את סיפור מסע יעקב - מעגל חיי אמו רבקה. כמה חשוב להשקיע בסיפור חיינו, לחיות אותם - כדי לספר אותם. לספר אותם - כדי לחיות אותם בשלמות. 
 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר