פרשתנו כוללת בתוכה את אחת הפרשיות השנויות במחלוקת ביותר במקרא; פרשת שכם, שאפילו יעקב ובניו נראים בה חלוקים, עד כדי שיעקב ובעקבותיו משרע"ה בבואו לברך את בניו נוקט לשון שנראית לנו קשה ואפילו שלילית באמרו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם ... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מהו היסוד למחלוקת בין יעקב לשמעון ולוי?
לאחר שמתברר לבני יעקב מה שנעשה לדינה, הם יוצאים לפעולה צבאית מתוכננת מהיסוד, במהלכה מבצעים משא ומתן של "מרמה", שכביכול מוכנים הם להסכם ואזי "בהיותם כואבים", יוצאים שמעון ולוי והורגים את כל אנשי העיר ומשחררים את דינה אחותם. ואזי מתרחש דו-שיח בין יעקב לבניו שנראה לנו לכאורה כדו-שיח של חירשים. אומר יעקב: "עכרתם אתי להבאישני בעיני יושב הארץ ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", יעקב מתאר את כל הסיבות הדמוגרפיות, בטחוניות וכד' שבגללן מעשיהם של שמעון ולוי היה מעשה רע. ושמעון ולוי עונים לו תשובה שלכאורה נראית לא קשורה בכלל לטענתו של יעקב "הכזונה יעשה את אחותנו?". וכי ליעקב לא כאב וחרה על הנעשה לדינה ביתו, מה הכוונה בדבריהם של כל אחד מהצדדים.
אנו נמצאים בזמן התרחשות מעשה שכם בתקופה שבמהלכה לא ברור מהי ההגדרה של בית יעקב; האם הם עדיין בתורת יחידים )ונחשבים כבני נח( או שמא נחשבים הם כבר כעם, על אף שכביכול אין הם עם עד לאחר יציאת מצרים ומתן תורה "היום הזה נהיית לעם".
היסוד למחלוקת שבין יעקב לבניו הוא ההבנה של מהו הסטטוס שבו אנו נמצאים כעת, האם אנו בתורת יחידים ואזי נחשבים כבני נח, או שמא נחשבים אנו כבר בתורת עם; האם הסכסוך עם שכם הוא סכסוך משפחות רגיל שצריך לפתור בין שכנים, או שזה סכסוך בין שני עמים, פגיעה בעצם בבת מלך ישראל, שצריך אפילו לצאת למלחמה עליו; שהרי ידוע שהתגובה למעשה כלשהוא שונה במישור הלאומי מזו שהיתה יכולה להיות במישור הפרטי.
וזהו מה שאומר יעקב "ואני מתי מספר ... אני וביתי", אין אנחנו עם אנו יחידים. הפגיעה היא בבית. אך שמעון ולוי אומרים כבר מתחילת הדרך "כי נבלה נעשה בישראל", הפגיעה אינה ביעקב לבדו, אלא בישראל בהתגלות שלו בתור עם וכן אומרים גם כתשובה לדברי יעקב, "הכזונה יעשה את אחותנו", הרי הפגיעה אינה רק בנו כעת, בבית לבד, כי אם פגיעה בנצח ישראל, בכלל-ישראל, והיאך יראו את המעשה לדורות שפגעו בבת ישראל ושתקנו! הרי זה לא מעשה שנעשה כאן ועכשיו, זוהי פגיעה בנצח ישראל ולא ניתן לעבור עליו בשתיקה. וזהו שאומרים "הכזונה יעשה את אחותנו", שלתגובתם יש השלכה לאיך יתיחסו אל המעשה לדורות: לא יתכן שע"פ התנהגותנו יחשבו שמותר לעשות כן בישראל
בזה ניתן גם להבין את דבריהם ז"ל על שהביא יוסף דיבת אחיו רעה אל אביהם - שאכלו איבר מן החי. וכי יחשוב מאן דהו שבני יעקב הצדיקים יאכלו איבר מן החי? אלא ידוע דאיבר מן החי אסור גם לבן נח, אך במצב וחיה נמצאת שחוטה ומפרפרת, אסורה לבן נח ומותרת לישראל והיו בני יעקב אוכלים חיה שחוטה מפרפרת האסורה לבן נח היות וטענו שהם כבר לא בתורת יחידים אלא הם בתורת עם בבחינת כלל ישראל, אך יוסף שידע את דעת אביו שעדיין בתורת יחידם אנו נדונים, הגיד לאביו שאוכלים איבר מן החי שכך הדין לבן נח.
ולענ"ד מביאה לנו התורה את דעתה בנושא, לדעת איזה מהצדדים צודק בכך שאומרת התורה בפרשיה הממשיכה את מעשה שכם "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען (שם ראה יעקב את הסולם המבטא את הנצח ואת הקישור של שמים לארץ) הוא וכל העם אשר אתו", אין הם רק יחידים היכולים למחול על כבודם, אלא יש כאן בחינה של עם ישראל שכאשר פוגעים בישראל פוגעים באלקיו אשר שמו בקרבו, כפי שאומר דוד בהתיחסו לגלית "כי חרף מערכות אלקים חיים" בעוד גלית אומר "אני חרפתי את מערכות ישראל".
מעשה שכם
"פרשתנו כוללת בתוכה את אחת הפרשיות השנויות במחלוקת ביותר במקרא, שאפילו יעקב ובניו נראים בה חלוקים..." - על מעשה שכם בפרשת ושישלח.
