גאווה יהודית – בארץ ישראל

יעקב מתנהל מול עשיו בגישה סלחנית וחנפנית ומול אנשי שכם הוא דווקא עומד על נפשו מול המאיימים לפגוע בו. ארי גייגר עומד על ההבדל בין ההתנהלות בגלות לבין ההתנהלות בארץ ישראל. מיעקב אבינו לישראל תשע"ו

חדשות כיפה ארי גייגר 26/11/15 13:21 יד בכסלו התשעו

גאווה יהודית – בארץ ישראל
באדיבות המצולם, צילום: באדיבות המצולם

פרשת וישלח פותחת בסיפור המפגש של יעקב עם עשו, שמספר באריכות על ההכנות הרבות שעשה יעקב לקראתו, הדיאלוג שהתנהל בין שני האחים ומחוות הגוף שעשו השניים (בעיקר יעקב) זה לעומת זה. לאורך הדורות נתפס סיפור היחסים בין יעקב לעשו כאב טיפוס ליחסים שיתקיימו בין ישראל לאומות והאירוע של המפגש בין האחים כמוקד הסיפור. כיוון שכך הוא טומן בחובו מסר אקטואלי לדורות רבים ובהם גם דורנו.

ככל שמתקרבים אנו לרגע הפגישה בין האחים בולטת ההשתדלות של יעקב שלא להרגיז את עשו ואף להתחנף אליו ולהשפיל את עצמו בפניו. על כך יעידו הדורון הגדול ששלח יעקב, הכינויים בהם הוא נקט - "עבדך" ו"אדוני" - ושבע ההשתחוויות הרבות שלו לרגלי אחיו. כצפוי, לחז"ל היה מה לומר על הטקטיקה שבחר יעקב. אלא שכמו במקרים רבים לא ניתן למצוא קו אחיד שעל פיו מתיישרים כולם. מצד אחד שומעים אנו ביקורת על ההתרפסות המוגזמת של יעקב: "אמר לו הקב"ה ליעקב: לא דייך שעשית את הקודש חול (=שכינה את עשו 'אדון', כשמו של הקב"ה), אלא שאני אמרתי "ורב יעבד צעיר" ואתה אמרת "עבדך יעקב"? חייך, כדברך כן יהיה, הוא ימשול בך בעולם הזה ואתה תמשול בו לעולם הבא" (מדרש ילמדנו, ילקוט תלמוד תורה, בראשית קמ"ד). מצד שני, מסופר על ר' יהודה הנשיא שבראש האגרת שכתב לקיסר אנטונינוס התעקש לכתוב "מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס", והסביר שלמד זאת מיעקב (בראשית רבה ע"ה ה).

ניתן לומר שמדובר בקולות שונים שנשמעים בחז"ל, המבטאים גישות שונות. אולם אנו יכולים לאמץ בו זמנית את שתי הדעות ולהבין שלשתיהן יש מקום במציאות המשתנה לאורך השנים. למעשה, גם תובנה זו מצויה בחז"ל. כאשר מציע עשו ליעקב להתלוות אליו במסעו דוחה יעקב בנימוס את ההצעה ומפציר בעשו שיילך לדרכו והוא יתנהל לאטו "עד אשר אבֹא אל אדוני שעירה". מדרש מפורסם מסביר שכוונת יעקב היתה לימים שבהם תוכל להתקיים נבואת עובדיה שמדברת על נצחון של עם ישראל על צאצאי עשו - אדום. ללמדנו שהחולשה שהשתדל יעקב להפגין כלפי עשו שיקפה את יחסי הכוחות שהיו ביניהם באותה עת. יעקב הבין שאין לו יכולת להתמודד עם עשו צבאית ולפיכך הרכין את ראשו בפניו. כך הבין את הפרשה רמב"ן, שכתב בסוף פירושו לסיפור המפגש שקבלה היתה בידי רבותינו שפרשה זו היא "פרשת גלות". תובנה זו, יחד עם התודעה הגלותית בה היה שרוי רמב"ן, גרמה לו ולפרשנים אחרים שחיו בגלות להסביר את דברי חז"ל על כך שיעקב הכין את עצמו גם למלחמה אם זו תיכפה עליו, כהכנות לבריחה. ניבא רמב"ן ולא ידע מה ניבא. כעבור שנים נאלץ הוא עצמו לברוח מקטלוניה מפחד מלך ארגון וראשי הכנסיה בעקבות הוויכוח (שנכפה עליו) נגד המומר פאבלו כריסטיאני.

אלא שגלות אינה רק תקופת זמן ואינה רק מצב נפשי. לפני הכל יש לה מימד גיאוגרפי - היציאה מארץ ישראל. וכאן יש לשים לב לעובדה שיעקב ומשפחתו הרכינו את ראשם בפני אומות העולם דווקא כשהיו מחוץ לארץ ישראל. לא תמיד היה יעקב כנוע. בנעוריו הוא לא העניק לעשו את נזיד העדשים ללא תמורה. יתר על כן, מיד לאחר שנפרד יעקב מעשו ונכנס לארץ מגיע סיפור ישיבתו סמוך לשכם ופרשת דינה. בפרשה זו מתנהלת משפחת יעקב בצורה הפוכה מדרך הפיוס והכניעה בה נקט יעקב זמן קצר לפני כן, מול עשו. בניו טובחים באנשי שכם עד האחרון שבהם. יעקב אמנם התנגד למעשה זה, אך כפי שמסבירים כל הפרשנים ההתנגדות כוונה רק כלפי הטבח, לא כלפי עצם הפעלת הכוח לשם שחרור דינה. יעקב מעולם לא התכוון להיכנע לניסיון הסחיטה של שכם וחמור והיה בעצה אחת עם בניו לנקוט בתחבולה של ברית המילה על מנת לשחרר את בתו. זאת, למרות שיחסי הכוחות בינו לבין יושבי כנען לא היו שונים מאלה ששררו בינו לבין עשו, כפי שהוא עצמו מסביר בתוכחה שלו לבניו: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". אם נתרגם זאת למציאות של ימינו, החזרה לארץ ישראל והקמת מדינה ריבונית בשטחה מחייבת אותנו לעמוד על נפשנו אל מול אלה הקמים עלינו, לא בדרך הגלותית של בריחה, שתדלנות ועורמה אלא בראש ובראשונה על ידי השבת מלחמה שערה. מצד שני, מלחמה זו צריכה להתנהל על פי נורמות מוסריות גבוהות יותר מאלה המקובלות בין העמים, הטובחים זה בזה ללא רחם.

את השינוי הגדול שהתחולל בדרך ההתנהלות מול עשו בעקבות השיבה לארץ חווינו גם בדורות האחרונים. באותו זמן שבו נטבחו באירופה מיליוני יהודים (כמעט) ללא כל התנגדות מצדם, בארץ ישראל כבר היו חמושים אחיהם בנשק בו אחזו כדי להגן על עצמם. רק שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, בה הגיע עם ישראל שבגולה לנקודת השפל העמוקה ביותר של השפלה ונחיתות אל מול אומות העולם, הוא נלחם בעוז מול כוחות עדיפים עליו בהרבה וזכה, בחסדי ה' יתברך, בניצחון הירואי.

אסיים באנקדוטה אישית. כמו יהודים רבים, כשאני מתהלך ברחובות פריז או באזורים מסוימים בלונדון, אני משתדל לעשות זאת ללא סימני היכר יהודיים. יש שרואים בכך נמיכות קומה שאינה ראויה, מעשה של פחדנות שסותר את הערך החשוב של גאווה יהודית. לי זה לא מפריע. אין לי עניין להפגין גאווה יהודית בניכר, מקום בו אני אורח. את זקיפות הקומה אל מול הגוים אני שומר לביתי האחד והיחיד - לארץ ישראל.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן