פרשתנו מיוחדת היא בכך שבה מופיע בפעם הראשונה השם "ישראל". הוא מופיע אגב פעמים. בפעם הראשונה לאחר "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", אותו האיש המזוהה ע"י חכמינו עם שרו של עשו. ובפעם השניה אחרי מעשה שכם והעליה לבית-אל כאשר נראה אליו אלקים "בבאו מפדן-ארם". כפילות זו אומרת דרשני, ובמיוחד הסדר: בתחילה השם ניתן ליעקב ע"י המייצג את הזהות המתחרה עם יעקב על הבכורה והדורשת את השם ישראל לעצמה במשך כל ליל הגלות ורק לקראת בוקר מודה היא שיעקב הוא ישראל. ורק בהמשך מקבלת הודאה זו אישור מגבוה. ונעמוד גם על סגנון הדברים: בפעם הראשונה כתוב: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" ובפעם השניה "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל".
הכתוב בא להודיענו כי יש שני שלבים בבירור הזהות של צאצאי האבות להשגת השם המיועד מלפני בריאת העולם למי שעבורו נברא העולם, כפי שפירש רש"י על המילה "בראשית": בעבור ישראל שנקראו ראשית.
עניין זה מקבל עוד ממד נוסף מכך שלאפוקי מאברהם שאינו חוזר להיקרא אברם והקורא לאברהם אברם עובר בלאו, לגבי יעקב הכתוב עצמו חוזר וקורא לו יעקב אחרי שקיבל את השם ישראל. מכאן שזהות זו עדיין אינה מושרשת לגמרי או ליתר דיוק שבחינות יעקב וישראל מתקיימות שתיהן במתח מתמיד ביניהן וכשזו עולה זו יורדת וחשוב לדעת מתי ולמה כי דבר זה מאיר את נסיבות קיומנו כעם מאז ועד עתה.
נקודה אחרונה שיש לציין כאן היא שכל זה מתרחש בעת חזרתו של יעקב מגלותו אצל לבן, תוך כדי מאמצים שבינתיים לא יצליחו להוליד את השבט השלוש עשרה, קודם כל בשכם כאשר מחפש יעקב דרך להשיא את בתו מחוץ למשפחת האבות למי שיהיה מסוגל להוות את הקשר בין ישראל לעמים (ויחן את פני העיר – תיקן להם מטבעות, תיקן להם שווקים, תיקן להם מרחצאות, הרומזים ל"האשה נקנית בשלוש דרכים […] בכסף – מטבעות, בשטר – שווקים ובביאה – מרחצאות היינו מקווה"); וכשזה נכשל הוא מנסה להוליד את השבט הי"ג עם בלהה שפחת רחל: "ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר. ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן … ויהיו בני יעקב שנים עשר". ומכאן שקריאת השם ישראל קשורה לבחינת האחדות המתבטאת במספר י"ג שהוא אח"ד. בעתיד, ישיג יעקב את מבוקשו, שוב בצאצאי רחל, כאשר יכניס במקום יוסף את אפרים ואת מנשה, בניהם של יוסף ואסנת (שהיא בתה של דינה משכם), למניין השבטים. אמנם, ביציאת מצרים, יתגלה הצורך באסטרטגיה לגמרי אחרת כאשר שבט לוי ייבחר לשמש בקודש ויושם במרכז תוך כדי הרחקה מסוימת של יתר השבטים מההתעסקות הישירה בענייני הקודש. כך ששבט לוי מקבל את התפקיד של המאחד לכל השבטים במקום דרגת יוסף שהייתה המובילה בעבר. ובגלות החל הזה לבני ישראל אחר חורבן בית שני, התכנסה כל הזהות היהודית אל תוך מסגרת עבודת הקודש של שבט לוי כשלכל ישראל לא היה חלק ונחלה בארץ. אולם, כשהתחיל לנצנץ אור הגאולה בסביבת שנת הת"ר, התחילו הבחינות האחרות לחפש שוב את מקומן הראוי להן כל אחת לפי ערכה, כי בעת הגאולה האחרונה צריך כל שבט לחזור לתפוס את דרגתו באחדות שוויונית גמורה. ובאותה התקופה עצמה התחילו לפעול הכוחות המושכים את ישראל לשוב ללכת אל מולדתו ולארצו.
פירושו של רש"י הנו כרגיל המאור הגדול להבנת העניינים האלו. ידוע שמטרת פירושו הוא להסביר לדורות הבאים אחריו את משמעות הכתוב בשבילם: בעוד שפשוטו של מקרא מספר דברים שהיו, כוונתו להאיר את הדרך בפני הקורא בתורה כדי שלא רק ידע מאין הוא בא אלא גם לאן הוא הולך ואיפה הוא נמצא. ובכן, על "לא יעקב יאמר עוד שמך" מסביר רש"י שלא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, זאת אומרת שהכל היה גלוי בפני כולם וקנאתו של עשו ושנאתו היו הגורם לכך שיעקב הצטרך לקבל על עצמו גם את התפקיד שעשו בזה. שלב זה של הכרת מהות ישראל ע"י העמים הוא ההכרה גם בשורשי שנאת ישראל למשך כל הדורות, ובעת שובו לארצו מתחילים להודות בעל כרחם שסוף סוף היהודים הם באמת ישראל. וכשהקב"ה מאשר בבית-אל שלא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל, מסביר רש"י: לא כאדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד. וזאת כי עתה הוא חזר לארצו (ולכן מיד באה שוב הברכה והבטחה שהארץ שנתנה כבר לאברהם וליצחק תינתן דווקא ליעקב ולזרעו – שמא יחשבו כי היות ונתנה אברהם יש בה חלק לישמעאל, והיות שנתנה ליצחק יש בה חלק לעשו, אמר הכתוב: לך אתננה, וחוזר ואומר ולזרעך אחריך אתן את הארץ.) על המסר ששלח יעקב לעשו: עם לבן גרתי הסביר רש"י: "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר". מצב זה של גרות בחוץ לארץ הוא המבטיח את הזכות לשוב לארצנו כשר ונגיד. ואז יאמרו בגויים הגדיל ד' לעשות עם אלה ונאמר גם אנו הגדיל ד' לעשות עמנו.
בחוץ לארץ רק השם יעקב מתאים לנו ואז בחינת ישראל חסרה כביכול והשכינה מתמעטת: שריה בגויים, אין תורה. לכן, כשיורד ישראל למצרים אומר הכתוב: ויאמר אלקים לישראל (שהיה עדיין בארץ ישראל) במראות הלילה (שהראה לו את הגלות) ויאמר יעקב יעקב (שהינו יורד למצרים) וכן היות ויחי יעקב בארץ מצרים (בזמן שיש חיות ליעקב בחוץ לארץ) ויקרבו ימי ישראל למות (ימי ישראל בסכנת הדרדרות). וכן כשהוא בקטנות כי "האחד איננו" במשך כל התקופה של העלמותו של יוסף הוא נקרא יעקב. וכשיודיעו לו שעוד יוסף חי או אז "ותחי רוח יעקב אביהם", ומיד: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי".
בשל קוצר היריעה ורוחב הידיעה הרבה מן הדברים נאמרו רק ברמז אבל הנני מקווה שלא רק המשכיל יבין.
בעיני אלקים ואדם
"פרשת וישלח מיוחדת היא בכך שבה מופיע בפעם הראשונה השם "ישראל"." – על משמעות שינוי השם ולמה דוקא "ישראל"
