אך דמותך כאן עולה ממדבר

לאחר אירועים מכוננים בתולדותיו של יעקב ובתולדות עם ישראל, מופיע לו סיפור דינה. מבין השיטין מתקבלת הזמנה לנסות ולהבין את כאבה של דינה

עדי פישמן
יא בכסלו התשעה
,
03 בדצמבר, 2014 18:15
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

לאחר אירועים מכוננים בתולדותיו של יעקב ובתולדות עם ישראל, מופיע לו סיפור דינה. מבין השיטין מתקבלת הזמנה לנסות ולהבין את כאבה של דינה. הרמב"ן מתייחס לפולמוס שמופיע בפרשנות לגבי המילה "וַיְעַנֶּהָ". במקום לשאול איזו פעולה מהווה עינוי, כפי שעושים פרשנים אחרים, הוא מציע כי ..."אין צורך, כל ביאה באונסה תיקרא עינוי. וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד), וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה)...". במילים אלה פותח הרמב"ן צוהר לכאב העז של דינה, ולכאב הקשה לתיאור של קורבנות התקיפה המינית. הוא נושא בתוכו את כאב הכפייה, את כאב נטילת האוטונומיה על הגוף, תחושת חוסר האונים, את הפלישה לפנים גופו. הוא נושא בתוכו גם אשמה, ובושה, ופחד. במקרים אחרים הוא אף נושא עימו בגידה- כי הרי 80% מהפגיעות המיניות מבוצעות על ידי אדם מוכר לפוגע, ופעמים על ידי אדם שהנפגע תלוי בו ממש. "מי שעוּנה, שוב לא ירגיש לעולם כבן בית בעולם", אמר ז'אן אמרי, אינטלקטואל יהודי שעבר את השואה. ומי שגופו עונה, לא רק בעולם הוא לא ירגיש במהרה בן בית, אלא גם בתוך גופו. הוא יתקשה להשיב לעצמו את שמחת הגוף, את הביטויים הבריאים של מיניותו, ואם הוא צעיר, את התפתחותו התקינה.

האם אנו כציבור מכירים בכאב הזה? מוכנים להקשיב לו, ככל שהוא מפריע לשגרת חיינו השואפת לשקט ומפחדת מזעזועים?

ההכרה בכאב היא תנאי יסודי ומקדים לכל טיפול. דוגמא מתחום אחר תבהיר את העניין. אך לפני ארבעים חמישים שנה, ילד שאושפז בבית החולים נדרש להישאר בו לבד. ההורים ביקרו אותו בשעות הביקור. היום הרעיון הזה מעורר פלצות אצל כל אדם נורמלי, ולרפואה ברור כי הנוכחות והתמיכה של ההורים הינה חלק מתהליך ההבראה. ככל שהחברה מכירה בתהליכים נפשיים ומעכלת את משמעותם, כך יהיה בה יותר כוח להתמודד בזמן אמת עם קושי, וכן לייסד מנגנוני סיוע. אם נקשיב למעונים ונבין קורטוב מכאבם, יפתח הצוהר לעזרה. כשמדובר בפגיעה מינית, מתרחש דבר מעניין: הפגיעה עצמה מתרחשת בדרך כלל בחדרי חדרים, אבל לחברה כולה יכולת להטיל את משקלה, ולהשפיע על עצם התרחשותה של הפגיעה, או על האפשרות לחשיפתה ולטיפול בה במידה וכבר התרחשה.

וחזרה לדינה: ממשיך הרמב"ן ומתייחס לדינה ואומר: ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה. נראה שהרמב"ן שב ומדגיש בדברים אלה את כאבה של דינה, אבל מוסיף מילת אזהרה לחברה, שנושאת בתוכה אמונה הרסנית מאד לגבי נפגעי תקיפה. הקושי להכיר באפשרות של פגיעה כל כך קשה, מחלץ מנגנון הגנה לאמור: הנפגע רצה בכך. או הזמין זאת בדרך כלשהי. או שמא אף נהנה. הרמב"ן מתייחס לאפשרות שטענה כזאת תעלה ומבהיר שלא. דינה לא רצתה.

להאמין לנפגע, להאזין לסיפורו ולהיות לו עד, להבין לעומק שכל זה קרה, הוא תנאי מקדים לכל אפשרות לשיקומו. העדר האמון הזה מהווה את "המכה ה81, הכואבת יותר מכל המכות שקדמו לה".

ההקשבה לנפגע כוללת יכולת של הפרט ושל הציבור להתמודד עם דחף נוסף שעולה בתוכו, הגנתי גם הוא: הדחף להאשים את הקורבן. אם הוא אשם, המקרה לא "קרה" אלא "נגרם". המקריות מפחידה אותנו. ההאשמה עוזרת לנו להשקיט את החרדה המתעוררת בתוכנו לנוכח מקרה כזה: האם זה יכול לקרות גם לי או לקרובי? אם הנפגע עשה משהו שגרם לכך, משמע שאפשר להימנע.

מספר מדרשים ופירושים שקשה להבינם הולכים בכיוון הזה, ביניהם מדרש רבה שטוען:

ופורץ גדר ישכנו נחש- זו דינה, כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש יצאה לראות בבנות הארץ, גרמה לעצמה שיבא עליה שכם בן חמור החוי שנקרא נחש... ויקח אותה, פתה אותה בדברים, וישכב אותה בדרך ארץ, ויענה במשכב זכור. (קהלת פרשה י י( ובמדרש אגדה: ותצא דינה בת לאה, לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא ודבק בה שכם בן חמור.

תודעה חברתית שמאשימה את הקורבן בוראת מציאות, בה נפגעות ונפגעים לא יהינו לחשוף את הפגיעה בהם, לבל יואשמו ביצאנות או בחוסר זהירות. הפוגעים מצידם מקבלים גב חזק ותומך לדרכי החשיבה המעוותות שלהם, אשר מוצאות לעצמן צידוקים לבצע את המעשה.

אל מול המאשימים טוען המלבי"ם:בת לאה - מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה בת לאה שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה היה מתיחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן. וירא אותה - בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון. ויקח אתה - ביד חזקה ואין מציל מידו כי היה נשיא הארץ.

המלבי"ם מדגיש את חוסר מעורבותה של דינה בסיטואציה שנוצרה, ואף מדגיש כי לא היה בידה למנוע את המעשה, בגלל מעמדו הרם של שכם.

ההכרה במקרה שאירע ובכאב הנפשי הפוצע אמורה להוביל לעשייה: לתמיכה בנפגע, לעמידה אמיצה אל מול הפוגע, ולעשייה חברתית אשר תייצר מעגלי תמיכה. כל אלה קצת מסתבכים בפרשה שלנו. יעקב, כפי שמספר לנו הכתוב במפורש, מחריש. שתיקתו מפנה מקום לתגובה רועמת של אחיה. מדוע יעקב מחריש? השאלה הזו מפנה מקום להתבוננות מעמיקה יותר ב"יציאתה" של דינה.

יציאתה של דינה מהדהדת את יציאתה של לאה.

לאה "יצאה" על מנת להביא את יעקב אליה. נסיונותיה מכמירי הלב לזכות באהבתו, אותם מבטאים שמות הילדים, מגיעים לשיא ביציאה זו, בה היא באה ליעקב בתביעה "כי שכר שכרתיך בדודאי בני". הכאב שבמערכת היחסים הזו, בה לאה יודעת שכוח האהבה הנפשי העז של יעקב מופנה אל אחותה, בא כאן לידי ביטוי.

שתיקתו של יעקב, אולי, נובעת משיתוק. שיתוק הנובע מכך שיעקב מכיר בכשל של יחסיו עם לאה ומתקשה להגיב בעוצמה בנקודה שהוא עצמו איננו נקי ממנה לחלוטין: קשר עם אשה שבו יחסי הגוף ותחושות הנפש אינם נפגשים, סותרים ומבלבלים.

במאמר מוסגר, קשה שלא להזכיר סיפור נוסף של שתיקה נוכח אונס, כנראה בהקשר מאד דומה: כשתמר נאנסת בידי אמנון, דוד שותק. חורה לו מאד אך הוא לא עושה דבר. ושוב התגובה הקיצונית, רצח, נשארת ביד האח, אבשלום, מקץ שנתיים ימים. אחד ההסברים לשתיקה זו מוביל אותנו שני פרקים אחורה- אל מעשה דוד ובת שבע. כישלונו המוסרי של דוד אל מול תאוותו, נטלה ממנו את היכולת המוסרית להילחם את מלחמתה של תמר.

אל מול הקושי להיענות לזעקתו של הנפגע, ניצב מולנו הפוגע. שכם וחמור נישאים מעם, מדברים חלקלקות והצעתם נדיבה. רש"ר הירש שם סימן שאלה על הנדיבות הזו:

הרבו עלי מאד מהר ומתן, התחייבות כספית של הבעל כלפי אשתו, ומתנות למשפחה - עד כאן הצעה הוגנת למדי. אך יואיל נא בטובו האדון רב החסד להחזיר את הבת אל חיק משפחתה ורק אחר- כך יבקש את ידה במעמד חפשי!!! מעשה זה כמות שהוא - לשאת ולתת עם האב והאחים בעוד האחות בצינוק - כל עצמו אינו אלא נסיון להוציא דרך מרמה הסכמה פורמלית למעשה אלימות שכבר בוצע"...

שהרי תוך כדי השיח שבין חמור ליעקב ובניו, דינה נמצאת בבית שכם, אנוסה ושבויה.

אין זאת אלא שההצעה הנדיבה מטרתה להמתיק את הגלולה, ולפתל מילים יפות סביב המעשה הנורא של הפגיעה. זוהי טקטיקה קלסית של פוגעים מינית ומתעללים, ששוזרים בתוך ההתעללות גם דיבור יפה, יצירת תלות, מתנות, טובות הנאה ודברי אהבה.

כמה היינו רוצים לראות את ספר בראשית, שסיפוריו מכוננים את התשתית המוסרית של עם ישראל ושל העולם כולו, ללא סיפור אונס מטריד, על מרכיביו. זאת איננה המציאות. אחת מכל ארבע נשים נפגעה במהלך חייה, ולפחות אחד מתוך חמישה גברים. הנטייה הטבעית שלנו היא לא להכיר במציאות, לעמוד על דם הנפגעים ולהתפתות לתעתועי הפוגע. נפתולי ההתמודדות עם סיפורה של דינה עשויים לעזור לנו להתמודד עם הנטייה הזו.

הכותבת היא מטפלת ויועצת, מדריכה למיניות ומניעת פגיעה במשרד החינוך ועוסקת במוגנות בקהילה דרך מהו"ת ישראל.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ארכיון צילום: נעם רבקין פנטון, פלאש 90

קורבן נוסף לנגיף הקורונה: גבר בן 73 נפטר בבית החולים רמב"ם

קרא עוד