יוסף בן הזקונים של יעקב נמכר לעבד. העדפתו על ידי אביו, קנאתם של האחים והתנהגותו המתגרה של יוסף הם שגרמו לרעה הזאת. לדעת הרלב"ג, דברים הרבה מלמד אותנו סיפור המכירה והרקע שקדם לו בבית יעקב. מהם: "שאין ראוי לאדם שיטיל קנאה בין בניו לרומם אחד מהם על האחרים, כי יגרום לו בזה שפלות" (ח"א, התועלת הראשון – מהדורת מעליות, עמ' 454).
ומהם: "שאין ראוי לאדם שיספר לאביו כל מה שישמע מהדברים המגונים מבני הבית, כי בזה תתחדש בבית מריבה וקטטה, ויגרום לעצמו ההפסד" (ח"א, התועלת השני – שם).
ומהם: "שאין ראוי לאדם לספר בפני זולתו מה שיורה על הצלחתו ושפלותם, כי מזה ייפעלו היפעלות רב, ותתחדש ביניהם מריבה וקטט" (ח"א, התועלת השלישי – שם). וכיון שעשו יעקב ובניו מה שאין ראוי לעשות, סוף שמכרו אחים את אחיהם ונתגלגל הדבר, שירדו אבותינו מצרימה.
כבר בדרכו של יוסף למצרים היה ה' עימו
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (לז, כה).
וכתב הרלב"ג (ח"א, התועלת השמיני – ע' 455): "להודיע עוצם השגחת ה' יתעלה בטובים, עד שכבר סיבב – כשהביא ההכרח שיימכר יוסף להצילו מהמות – שיהיה נמכר לנכבדים נושאי סחורות נכבדות; וסיבב גם כן שימכרוהו לשר נכבד בארץ מצרים, כי העבודה לנכבדים אין בה מהקושי והצער כמו שיש מזה בעבודה לפחותים, וזה מבואר בנפש".
ומאז הגיע אל מצרים נשא חן בעיני כל סובביו
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (לט, ב-ד).
כך בהיותו בבית פוטיפר, וכך גם בהיותו בבית הסוהר לאחר עלילתה של אשת פוטיפר –
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (לט, כא-כג).
ובהיותו בבית הסוהר אִנָּה ה', ששר המשקים ושר האופים אשר למלך מצרים התגלגלו אף הם למאסר. והסיפור המלווה בחלומות, שהחל בחלומות יוסף ועתיד לקבל תפנית משמעותית על ידי חלומות פרעה, מספר גם כעת על חלומותיהם של השרים.
בצר להם היו זועפים, וסיפרו ליוסף את חלומותיהם. הראשון היה שר המשקים שחלם על שלושה שריגים של גפן ועל נתינתו את הכוס על יד פרעה.
יוסף שהתנדב לשמוע את חלומותיהם, הציע את פתרון החלום:
"וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" (מ, יב-יג).
פתרון נאה פתר יוסף, ואף היה זה לשביעות רצונו של החולם, אולם הוא הוסיף: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ, יד-טו).
הרלב"ג הבין שפסוקים אלו מדגימים את חזרתו של שר המשקים למעמדו הקודם: "כי אם זכרתני אתך וגו' - קיבלתי בפירוש זה הפסוק מהרב אדוני אבי ז"ל, שכבר אמר יוסף אל שר המשקים: הנה תשוב במדרגה הראשונה מהאהבה שהיה אוהבך המלך, עד שאם תזכרני עמך אל פרעה כאשר ייטב לך – ועשית נא עמדי חסד, להוציאני מהמקום הזה אשר אני אסור שם. וזה, שכאשר תזכרני אל פרעה - והוצאתני מהבית הזה. והנה יקל לך לעשות זה, כי אינני איש חמס שיהיה זה סיבה לצאתי מארצי, כי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי משם, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור" (ח"ג, עמ' 469).
מעמדך יחזור להיות כה חשוב כשם שהיה בעבר – אומר יוסף לשר המשקים – שאם תזכירני לפני פרעה יש ביכלתך לגרום לכך שאצא לחפשי. יתכן שהדברים אינם מוצגים כבקשה מפורשת לדעת הרלב"ג בשם אביו, אך הרמז ברור – יוסף מצפה משר המשקים שידאג לשיחרורו. חז"ל לא ראו את מעשהו זה של יוסף בעין יפה אלא ראו בו חסרון במידת הביטחון בה', ואף סברו שיוסף נענש על מעשהו זה.
דברי חז"ל אלו הובאו על ידי רש"י בפירושו לפסוק החותם את הפרשה:
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ, כג). מבאר רש"י: "ולא זכר שר המשקים - בו ביום: וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ, ה) 'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיהו ל, ז) 'רַהַב'".
יוסף, לדעת חז"ל, היה צריך להמתין עד שיעלה רצון לפני ה' לשחררו מכלאו. אולם מכיון שיוסף לא שָׂם ה' מבטחו אלא פנה אל רהבים, נענש שנתארך מאסרו בשנתיים ימים.
לא כך ראה את הדברים הרלב"ג
כך כתב הרלב"ג (ח"ג, התועלת השביעי – עמ' 472): "ראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שייעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ה' יתעלה מאד. הלא תראה כי יוסף - עם היות השגחת ה' יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא - חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור".
אף על פי שיודע יוסף שכל אשר הוא עושה ה' מצליח והוא נושא חן בעיני כל רואיו כתוצאה מהשגחת ה' אשר דבקה בו, אין הוא פוטר את עצמו מלנקוט אמצעים "ארציים" להצלתו.
הרלב"ג היה מודע כמובן לדעת חז"ל ואף רמז לכך שדבריו אמורים בניגוד אליהם; כך כתב בביאורו לפרשת מקץ (סוף ח"א, עמ' 484): "וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו, שיוסף לא שׂם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך רָאָה כי מִזְּכִירָתוֹ אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ה' יתעלה, אשר לו נתכנו עלילות, שלא זְכרוֹ שר המשקים לפרעה עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף. והנה תמצא כי כל התלאות אשר מצאוהו מעת הימכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון".
שִכְחַת שר המשקים את יוסף וההתעכבות שנתיים בבית הסוהר, אינן עונש ליוסף, אלא אדרבה דחייה א-להית "עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף". התכנון הא-להי מראש ועד סוף הוא שיוסף יגיע למלכות, ואף ההתעכבות נובעת מהרצון הא-להי לממש את התכנית בצורה הנאותה. רק לאחר שנתיים ימים הגיעה העת הנאותה, אך מימוש ההזדמנות בעת ההיא התאפשרה כתוצאה מבקשתו של יוסף משר המשקים להזכירו לפרעה. מעשהו זה של יוסף המתין כשנתיים ימים עד בוא העת הראויה לקצירת פירותיו.
לא סיפור על חטא ועונשו לפנינו אלא אדרבה מעשה נכון של יוסף אשר השתלב בתכנית הא-להית. לא רק שאין לנו, לדעת הרלב"ג, לבקר את מעשהו זה של יוסף אלא אף ראוי לנו ללמוד ממנו.
מוזמנים להצטרף לקבוצה שקטה ולקבל כל שבוע קישור לשיעור מצולם על פרשת השבוע בסידרה החדשה "טעימות מן הרלב"ג" מאת הרבנים ברוך ברנר וכרמיאל כהן.