(כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו: (כא) וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: (כב) וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף: (פרק מ)
ביום הולדת את פרעה – ביום שנולד לו בן או ביום שנולד הוא בעצמו – נשא פרעה את ראש כל עבדיו, דהיינו מנה את מספר עבדיו, ובכללם מנה גם את שני סריסיו הכלואים בבית הסוהר, שר המשקים ושר האופים. "ומתוך שהזכירם על המשתה בתוך השאר רצה לדון אותם ולהוציא משפטם לאור, האחד יצא זכאי וחזר למעלתו, והשני נתחייב ונתלה" (לשון רבינו בחיי). מצבם של שני הסריסים היה תלוי ועומד כל עת שהותם בבית הסוהר, והזכרתם בכלל שאר העבדים גרמה לכך שפרעה חפץ לסיים את עניינם על ידי עשיית משפט שעל פיו יקבע מה יעלה בגורלו של כל אחד מהם. כידוע, שר המשקים יצא זכאי בדינו וחזר למעלתו, ושר האופים נתחייב בדינו ונתלה.
רבינו בחיי נהג לפתוח את פירושו בדברי מוסר מספר משלי עם פירושו של רבינו יונה; כך כתב בפתיחתו לפירוש: "וכדי שיהיה ספרי זה כולל תורה ומדות. אפתח בכל פרשה ופרשה בפסוק מספר חמודות, הוא ספר אדיר חכמה ודעת ומוסר מלא. הוא ספר "משלי שלמה בן דוד". סדר שם כל המדות להבחין חין ערכן. שבח את החמודות גנה את הפכן. ומפירושי אחד קדוש מדבר נכבדות ונכוחות, אזכור במקומות בראשי הפתיחות. הוא איש אלהים בתורה עמוד ופנה. הוא הרב הגדול רבינו יונה ז"ל... ".
אכן דברי מוסר שילב רבינו בחיי גם במהלך הפירוש עצמו ולא רק בפתיחת הפרשות (נטייתו לדברי מוסר ניכרת בספר מיוחד של דרשות מוסריות שכתב "כד הקמח").
דברים אלו על חריצת גורלם של שר המשקים ושל שר האופים עוררו אצל רבינו בחיי מחשבות בענייני מוסר; וכך כתב:
"ויש בענין הזה התעוררות גדולה לבני אדם, שכל מעשיהם נשקלים על פי העונש והשכר והם עתידים ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם".
לדברי רבינו בחיי כאשר אדם קורא את סופה של פרשתנו עליו להתעורר ולחשוב על עצמו. כשם ששני סריסי מלך מצרים נדונו על מעשיהם בפני מלך מצרים, כך להבדיל כל אדם ואדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם, והכל נקבע בהתאם למעשיו.
מחשבה זו יש בה גם פן מעשי, כדברי רבינו בחיי בהמשך: "וענין פרשה זו בא ללמדנו כי ראוי לאדם שיבקש רצון המלך ושיזהר מחמתו". הידיעה שהכל נקבע על פי המעשים צריכה לעורר את האדם לעשייה, לבקש את רצון המלך, ומאידך להיזהר מלהכעיסו. סופם של שר המשקים ושל שר האופים מבטא את שתי האפשרויות העומדות בפני כל אחד ואחד, אם לשבט ואם לחסד.
על פי הדברים הללו ממשיך רבינו בחיי ומבאר כמה פסוקים בספר משלי:
"וכן הזהיר שלמה המלך עליו השלום על האדם שישתדל אחר רצון המלך ושתהיה לו הסברת פניו, הוא שאמר: (משלי טז, טו) "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ", ושיזהר שיתרחק מחמתו שלא יכעיסנו, והוא שאמר: (שם, יד) "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת". וכתיב: (משלי יט, יב) "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ", המשיל רצונו והסברת פניו לטל שהוא מפריח ומגדל הצמחים שהם מחיה לבעלי חיים, וכדי ללמדך כמה קשה כעסו, המשילו לאריה שהוא משחית ומכלה לבעלי חיים האוכלים הצמחים. וכוונת שלמה בכל זה כדי שידון אדם קל וחומר בעצמו: אם החוטא למלך בשר ודם והמכעיס אותו כעסו של מלך רע ומר וקשה כל כך, אף כי המכעיס למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בחטאותיו על אחת כמה וכמה".
כשהמלך מסביר פנים הוא מחיה את הכל כטל, ומאידך כאשר המלך כועס הוא משחית את הכל כאריה. כך הם הדברים ביחס למלך בשר ודם וקל וחומר שכך הם הדברים ביחס למלך מלכי המלכים.
כאמור, ידיעה זו יש בה גם צד מעשי:
"ועל כן חייב אדם מדרך השכל שישכיל בדעתו להפיק רצונו ולירא מחמתו, הוא שכתוב: (תהלים ל, י) "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ". לפי שרצונו וחרונו תכלית הטובה והרעה, ואם הוא צריך להשמר מכעס מלך בשר ודם שנמשל לאריה ושיפיק וידרוש רצונו הנמשל לטל, אף כי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהמשילו הכתוב לאריה, שנאמר: (עמוס ג, ח) "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", והמשיל רצונו לטל, הוא שכתוב: (הושע יד, ו) "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן"".
היחס שהקב"ה מעניק לבני האדם הוא שקובע את קורותיהם – "רצונו וחרונו תכלית הטובה והרעה". אולם היחס שהקב"ה מעניק נובע מיחסם של בני האדם אליו. אם אדם מעורר על עצמו חרונו של המלך, הרי הוא בתכלית הרעה; אולם אם הוא מפיק רצונו של המלך, הרי הוא בתכלית הטובה.