פרשת וישב: על השוויון

סיפור מערך היחסים המשפחתי, מסופר בתורה באופן חשוף. כך מתאפשר לנו ללמוד גם מההצלחות וגם מהטעויות:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו

כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ

וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית ל"ז, ג')

ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה:

צריך אדם שלא לשנות בין בניו,

שעל ידי כתנת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף -  

'וישנאו אותו'. (בראשית רבה, פ"ד)

יעקב טעה, אסור היה לו לשנות. אסור היה לו לעשות ליוסף כתונת פסים, אבל האם יעקב טעה בכך שאהב את יוסף מכל אחיו?

לשאלה הזאת ישנם שני מובנים: האחד - האם יכולה להיות טעות רגשית? הרי זאת עובדה רגשית שהוא אהב את יוסף מכל בניו. מה הוא יכול לעשות עם העובדה הזאת? לשנות אותה? אפשר לשנות רגש? אולי הוא יכול להימנע מעשיית הכתונת, אבל מהאהבה?! אשכול שאלות זה, מצטרף לשאלות על הציווי על הרגש המופיעות במסורת הפרשנות וההגות ביחס לציוויים כמו 'ואהבת...' 'לא תשנא...'.

המובן השני - האם השוויון בין בני האדם בכלל, הוא הערך הראוי והנכון? ברצוני להתמקד במובן השני, לחקור את ערך השוויון.

ב-1948, פרסם האו"ם את מגילת זכויות האדם. הנה שני סעיפיה הראשונים:

סעיף 1

כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים במעמד ובזכויותיהם. הם התברכו בהגיון ובמצפון ועליהם להתנהג אחד אל השני ברוח של אחווה.

סעיף 2

כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כמו גזע, צבע, מין, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר.

אל מול עולם הערכים הזה, אציג את שתי המשניות האחרונות של מסכת הוריות. אני מזמין את הקוראים לקרוא אותן באופן משוחרר, המאפשר חשיבה חופשית וביקורתית - הן על מגילת זכויות האדם, והן על המשנה. הרי זה כוחו של בית המדרש: המחלוקת עבורו היא משאב לחשיבה תיאורטית ואופרטיבית:

האיש קודם לאישה להחיות [להציל את הנפש]

ולהשיב אבדה.

והאישה קודמת לאיש לכסות [לדאוג לבגדים המהווים כסות]

ולהוציאה מבית השבי.

בזמן ששניהם עומדים לקלקלה - [לענישה, כגון עונש מלקות]

האיש קודם לאישה.

כהן קודם ללוי

לוי לישראל

ישראל לממזר

וממזר לנתין [מהגבעונים שהתגיירו בימי יהושע]

ונתין לגר

וגר לעבד משוחרר.

אימתי?

בזמן שכולן שווין.

אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. (הוריות ג' ז' - ח')

אל מול התמונה השוויונית שמציבה מגילת זכויות האדם, מציבה המשנה מערכת לא שוויונית. כאשר יורדים אל הפרטים, יש בהם כאלה שאדם הומניסט היום לא יכול לקבל - וגם ההלכה העכשווית דוחה - כמו הקדמת האיש לאישה להחיות. אבל יש היגדים מאתגרים, כגון הקדמת האישה לאיש בדאגה לכסות. הקדמה זו נובעת מהכרת השונות, ומהרגישות היתרה של אישה למצב בו אין לה כסות לעומת איש הנמצא במצב שכזה. שתי האידיאות - השוויון והשונות, נאבקות ביניהן, ההכרעה איננה מובנת מאליה.

עולם של שונות מאפשר גם הצבת ערך. כאשר מורה המשנה כי ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ, היא מבהירה את ערך החכמה שהוא ערך עליון בתמונת עולמה. בעולם של שוויון, אין אפשר למהלך מבהיר ערכים שכזה.

המתח בין השוויון ובין השונות, מגיע למחוזות נוספים. התבוננו נא בשיר של לאה גולדברג:

כתונת פסים

בעלי חלומות אנו, אל-נא תשלה

נפשך, שאתה מפוכח ומחמיר

האביב האכזר עד גרונך יעלה

וישטוף חזונך וימיר.

ותקיץ ותראה החלום שנקטל,

ומפלט תבקש בצינה ודממה

אך הבקר יככה באור ובטל

ויתלה בין ריסך דמעה.

עולמך הצלול ישבר לרסיסים

עת יגע בלבו של עולם מאובן –

כי אביך הלביש אותך כתונת פסים,

יקריבוך אחיך קרבן.

לאה גולדברג מחברת בין כתונת הפסים לחלומותיו של יוסף. מי ששולל את כתונת הפסים בשם ערך השוויון, שולל גם את החלום. החלומות של יוסף הם ביטוי למיוחד שבו, למה שמבדיל בינו ובין האחים. יעקב עשה ליוסף את הכתונת, לא רק מפני שהוא אהב אותו, אלא מפני שיוסף באמת מיוחד ונבדל. יותר משיעקב עשה ליוסף את הכתונת, הכתונת נעשתה ליוסף מפאת נבדלותו. יעקב הוא לא הסיפור. והחברה לא אוהבת נבדלות, לא אוהבת שיש בה יחיד שהוא יותר מהאחרים, או ליתר דיוק: האחרים לא אוהבים שיש מישהו שהוא יותר מהם. ולכן - הם מקריבים אותו לקרבן.

את תחושת החיים הזאת, מעצים יאיר הורוביץ בשירו:

השיר על הנער יוסף החולם

הַנַּעַר יוֹסֵף חָלַם. גַּם בַּיּוֹם

הָיָה חוֹלֵם הַנַּעַר יוֹסֵף.

רַק אֶת הַמָּוֶת הָאוֹרֵב לִצְעָדָיו לֹא חָלַם יוֹסֵף הַנַּעַר.

רַבִּים הִתְיָרְאוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ הַבּוֹר, אֲבָל הַנַּעַר חָלַם

וְחָלַם וְעָלָה כְּלֻלְיָן אֶל גָּבְהֵי הַגַּעְגּוּעִים מִבּוֹרוֹ.

רַק אֶת הָעוֹרֵב הֶחָג מֵעַל רֹאשׁוֹ לֹא חָלַם יוֹסֵף.

בְּמוֹרַד הָרְחוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶחָיו בְּדָם אֶחָד עַל קַו שִׁבְרוֹ.

נְעָרִים עָבְרוּ לְיָדוֹ וּקְרָאוּהוּ מְשֻׁגָּע.

עַל קַו שִׁבְרוֹ שְׁנֵים-עָשָׂר אֶחָיו בְּדָם אֶחָד.

הוּא שָׁקַע יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּבוֹרוֹ

וְנִמְכַּר לָרוּחַ וְלַזָּרוּת. הַשָּׁמַיִם כִּבּוּ יָרֵחַ מֵעָלָיו כִּמְנוֹרָה

וְגָזְרוּ לוֹ כְּתֹנֶת שְׁחוֹרָה.

הוּא כְּבָר לֹא שָׁר מִגְדָּלִים. הוּא שָׁר לוֹ. הַשָּׁחוֹר קָם עַל מִגְדָּלָיו.

יוֹסֵף הַנַּעַר פָּקַח עֵינָיו וְרָאָה מָוֶת אוֹרֵב

וְעוֹרֵב חָג, אֲבָל הוּא טִפֵּס וְטִפֵּס וְעָלָה

כְּלֻלְיָן אֶל גָּבְהֵי הַגַּעְגּוּעִים, הַנַּעַר

יוֹסֵף הַחוֹלֵם, שֶׁרַבִּים הִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו. ('שירים מן הקצה הנמוך', 1961)

ההמון הבינוני לא רק מקריב את יוסף לקרבן. לפני כן - הוא מתיירא מפניו. השנאה של האחים יסודה ביראה, היראה יסודה בהכרה שהוא באמת שונה ומעולה מאיתנו. האנושות סיגלה לעצמה כלי עבודה, שתכליתם לשטח את השונות. ראו נא בשיר ילדים 'תמים' של ביאליק, מבט עמוק על המנגנון הזה:

שְׁתֵּי בָּנוֹת

בָּנוֹת שְׁתַּיִם בֻּבּוֹתַיִם,                            וְאֶת-מִי אָהַבְתִּי יוֹתֵר –

צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה –                               אִמְרוּ, דּוֹדִים, זוֹ אוֹ זוֹ?

מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר,                          חַה-חַה, דּוֹדִים, אֵינְכֶם יוֹדְעִים,

אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?                        חַה-חַה, דּוֹדִים, לֹא וָלֹא!

אֵינְכֶם יוֹדְעִים, חַה-חַה, דּוֹדִים,           שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן, אֹהַב יוֹתֵר,

אֵינְכֶם יוֹדְעִים, לֹא וָלֹא!                       גַּם אֶת-זוֹ וְגַם אֶת-זוֹ,

שְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן יָפוֹת יוֹתֵר,                  שְׁתֵּיהֶן אֶשָּׂא בְּחֵיקִי תָּמִיד,

צִלִּי וְגִילִי, זוֹ וָזוֹ.                                   צִלִּי פֹּה וְגִילִי פֹּה.

ביאליק שואל את שאלות אי השוויון - מי יפה יותר? את מי אהבתי יותר? ותשובותיו - לכאורה - הן תשובות אי השוויון: 'שתיהן יפות יותר', 'שתיהן אוהב יותר'. אבל - יותר ממי?! יותר מהשלישית הנסתרת. כי אי אפשר לאהוב יותר - ואולי גם אי אפשר לאהוב - אם לא מפעילים את מנגנון אי השוויון, את ה'יותר מ...'.

אי השוויון מקומם, מסוכן, מעורר שנאה. אך הוויתור עליו, הוא וויתור על החיים, על התשוקה, על האהבה.