מאיפה הכל התחיל. מה הוביל למה. אנחנו רואים אירוע ונזעקים אבל מה היתה נקודת ההתחלה? שאלה לא פשוטה. גם נזהרים מלשאול אותה. כי כל אחד מתווה את קו ההתחלה בנקודה אחרת. במהלך השנה האחרונה הופעתי במסיבת עיתונאים זרים סביב הטענות נגד ישראל לרצח עם. היו שם עשרות עיתונאים, מייצגים עשרות מדינות. אני זוכרת שחשבתי לעצמי תוך כדי שהדפתי את ההאשמות ברצח עם שוב ושוב שאין להם שום הבנה לעומק מה קרה כאן בשבעה באוקטובר.
הם פשוט לא יודעים. ובמהלך התשובה שאני נותנת לאחת השאלות פשוט עברתי לתאר מה התרחש בשבעה באוקטובר. איך עברו בתוך הקיבוצים מאות מחבלים חמושים צמאי דם, שורפים, מתעללים, מתעדים, הרציחות והאונס בנובה, האירועים באופקים, בבסיסים. האכזריות. ראיתי את מחוג הזמן מתקדם ואמרתי לעצמי שכל מי שיצא מכאן בתום האירוע הזה לא יישכח את מה שאני מתארת ואני אדאג לזה. הם לא ישוו פגיעה של חייל צה"ל לא במכוון באזרחים עזתיים תוך כדי לחימה למעשי ההתעללויות המכוונים של חמאס. לא. אני לא אתן להם לעשות את זה לפחות לא כשאני מולם. הם יבינו מה התחיל את הכל.
שלוש אפשרויות למה שהתרחש בין יצחק וישמעאל
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק". יצחק נולד. נערך משתה גדול ובמהלכו שרה רואה את בן הגר מצחק. מעשה ההתגרות מניע את המהלך של שרה לגרש את הגר וישמעאל. ומהו אותו מצחק?
רש"י מעניק למונח כמה אפשרויות: מצחק - לשון 'עבודה זרה' שנאמר: "ויקומו לצחק" (שמ' לב , ו). חלופה אחרת היא לשון 'גלוי עריות' , כמה דתימר: "לצחק בי" (בר' לט , יז). וחלופה אחרונה: לשון 'רציחה': "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (ש"ב ב , יד) - מריב עם יצחק על הירושה, ואומר: אני בכור ונוטל פי שנים. ויוצאין לשדה ונוטל קשתו וזורק בו חצים, כמו שנאמר: "כמתלהלה היורה זיקים".
כלומר יש שלוש אפשרויות למה שהתרחש בין יצחק וישמעאל: שרה מזהה שישמעאל נוהג מעשה עבודה זרה וחוששת להשפעה על בנה; ישמעאל פוגע בבנה הקט פגיעה פיזית קשה; ישמעאל נאבק עם יצחק עוד בהיותו פעוט על הירושה ושרה דואגת שיגזול אותה ממנו. שרה דואגת לבנה מול בן האמה ולכן היא פונה לאברהם.
נאמר שהדבר רע בעיני אברהם על בנו, "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנו". אבל מה פירוש "וירע" בעיני אברהם? האם המעשים של ישמעאל ששרה מתארת באוזניו רעים בעיניו או שמא הדרישה של שרה לגרש אותו כמו שמפרש רד"ק? ואולי הפסוק נוקט במכוון במונח "בנו". כך שלא ברור למי הוא מתייחס בפסוק, לאיזה בן. ואולי לכך כיוונה התורה - לאפשר את הדואליות הזו שנטועה בעצם המצב של אב שקרוע בין שני ילדיו נוכח שתי האימהות השונות.
מול עולם הרגש - אברהם נאלם
אברהם הוא מידת החסד. הוא מתקשה להגיב מול אשתו אבל גם מתקשה להגיב מול האמה הגר ולהציב לה גבול. לעומת זאת בהמשך הפרק, כאשר חושד אברהם שעבדי אבימלך פגעו בבארות עבדיו, הוא מוכיח אותו. כלומר אברהם מתמודד בסוגיות של קניין, מלחמה, מתעקש להיאבק למען סדום, אבל מול עולם הרגש - אברהם נאלם. גם בעקידה. שותק.
שרה מתמודדת לבד, היא סיפרה לאברהם מה עובר עליה אבל הוא לא נקט שום צעד ולכן היא אומרת לו לגרש את הגר. הקב"ה מורה לאברהם להקשיב לה. שרה מגרשת את הגר למדבר, ושם הגר מניחה את בנה ישמעאל תחת לעץ כדי לא לראות במצבו הקשה כשהוא עלול למות. היא זועקת והשם נותן לה הבטחה שלצערנו תלווה את עם ישראל שנים ארוכות. הבטחה שיהיה גוי גדול ועצום.
יצא לי לקרוא דרשות אימאים מסוימים שמייחסים את הגירוש הזה לתחילת הסכסוך בין יצחק לישמעאל. שזה באשמת התנהגות שרה ואפילו אברהם כעס עליה. אבל לגירוש היתה סיבה, לא? ישמעאל עשה משהו. הוא פגע ביצחק.
מתי הכל התחיל?
אז מתי הכל התחיל? בגירוש או לפני? הרי כששרה לא יולדת ומוכנה לתת לבעלה את שפחתה המצרית הגר כדי שייבנה ממנה ילד, נכנסת הגר להריון ומתנשאת מול שרה. "וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (טז, ד). השפחה המצרית הרה ומעמדתה הזו, גברתה לא נחשבת בעיניה.
שרה (שרי אז) מנסה להתמודד עם המצב וגם אז פונה לאברם כדי שיסייע לה, "חֲמָסִי עָלֶיךָ--אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ". היא מרגישה שהיא נחמסת, אבל אברם משיב אותה לזרועות הגר, טפלי בזה בעצמך. זה הרבה מעבר לכוח האנושי של שרי, הקנאה, הכאב, ההתנשאות. וצריך לזכור - זו גם השפחה המצרית שהרתה לו.
הפצ"רית לשעבר, מה התחיל הכל? צילום: Oren Ben Hakoon/POOL
שפחה שהגיעה ממצרים, אותה מצרים בה שרה נלקחה לבית המלך אחרי שאברם הטיל עליה להעמיד פני אחותו. אפשר לשער מה עברה שם בבית המלך. אז לבה גם כבד על המצרים. ואותה הגר המצריה שהרה מבעלה מטלטלת בשרה את הכאב הפנימי. אז אולי זה התחיל שם? מהמעשה של אברם שהשאיר אותי בידי פרעה דאז מלך מצרים וקיבל עבורה רכוש ומקנה?.
בפרשה שלנו תחילתה בבשורת 3 המלאכים לאברהם על שיוולד לו בן, המשכה בסיפור סדום, ואחריה חוזר שוב סיפור דומה של לקיחת שרה לבית אבימלך מלך גרר אלא שהפעם לפני שפוגעים בה, מתגלה השם לאבימלך בחלום ומזהיר אותו לא לפגוע בשרה. רק אחרי שרה הרה ויולדת.
אז אולי גם למרכיב הזה של היותה של שרה שוב נתונה בידי כוח אחר, מלך גרר, שעלול לפגוע בה, אולי גם לזה יש השפעה על ההתנהגות שלה כלפי הגר כאשר בנה ישמעאל פוגע בבנה יצחק? אולי גם לטראומה הזו יש חלק? הרי כולנו חלקים מסיפור שכל הזמן הולך ומתהווה.
אולי גם הסיפור של הפצ"רית לא מתחיל בהדלפה?
איפה הסיפור התחיל זו שאלה מורכבת. חשבתי עליה הרבה השבוע כששמעתי את ההטחות המזעזעות של האשמות של בגידה בפצ"רית - שביצעה עבירות והשלכותיה קשות והפגיעה מהדהדת בה ובכל שלטון החוק ואסור היה שיקרו הדברים האלה. אבל כולנו יודעים שקורים כאן במדינה עוד דברים חמורים ואין השתלחות כזאת. השתלחות איומה. איומה. ואולי תחילת כל המעשה הזה היא ההסתה לפני?.
הסתה בעוצמות כבירות. החל מתמונות שלה עם מטרה על הראש, ואותה בבגדי חמאס ועד קריאות לאונס ומוות שלה. ועל מה? על עצם החקירה של מה שקרה בשדה תימן? חקירה שמערכת חוק שהגיע אליה חומר חקירה בדמות דו"חות רופאים מבית חולים וסרטוני מצלמת אבטחה חייבת לחקור? גם אם כולנו לבנו מתעב את המחבלים האלו.
אז כששואלים איך הכל התחיל, אולי זה נעוץ בהסתות האיומות? עד כמה משתבשת יכולתו של אדם לפעול בשיקול דעת כשהוא סופג עוד ועוד האשמות נוראיות בבגידה ובסופם עושה מעשה שהולך ומסלים ומדרדר ותוצאותיו קשות מאד.
לתקן ולא ככה
קל לעמוד מהצד ולחלק מילים קשות ועם ישראל, למרבה הצער, לא חס על מילים כמו בגידה, אויבת, דין מוות. בקלות. נגדה ונגד כל הפרקליטות. כל פרקליטות. אותה פרקליטות צבאית שגם מעמידה לדין מחבלים, סוחרי נשק וסמים בצבא ועוד. הכל מורכב אבל יותר קל לשטח הכל לקפסולה של מילה אחת. רקוב. מושחת.
וגם על זה יכולים לומר לי, זה לא התחיל פה. ההתקפה על מוסדות החוק היא כי יש ציבורים שמרגישים שלא זכו ליומם מול בית המשפט. אני לא בהכרח מסכימה לטיעונים האלה אבל צריך לדבר עליהם. לדבר באמת לא בשביל לריב עוד יותר בינינו אלא בשביל לשמוע את הכאב אחד של השני ולתקן. לתקן ולא ככה.
אפילו בנפול אויבך אומרים לנו אל תשמח
אני אומרת את זה הרבה ואולי זה נאיבי אבל מי שהשבעה באוקטובר באמת נחרט בו, וזה כולנו, חייב לזכור מי אנחנו מבפנים ומי עומד מולנו מבחוץ וחייב את עוצמות הזעם להפנות למקום הנכון. לאויבים האמיתיים. אחרת אנחנו סך הכל רשת קורי עכביש כמו שאמר נסראללה, ובקלות ניקרע לגזרים מבפנים.
אסור לנו להיות קורי העכביש האלה, אנחנו חייבים להיות פלדה. אפילו בנפול אויבך אומרים לנו אל תשמח. אז אין מקום כאן לשמחה לאיד ולתאווה הזו של השתלחות. 40,000 לוחמים חדשים מגויסים לזרועות חיזבאללה והידיעה הזו איכשהו עברה כאן מתחת לרדאר ונדחקה למטה השבוע. אסור לנו לקרוע את החוט המשולש בתוכנו מול בן או בת העם שלנו.
זה מה שדרשו גם כנגד החיילים שפגעו בעציר חמאס. לא? תחקרו ואם תעמידו אותם לדין תעמידו אבל לא להוציאם מישראל. נכון? והיו שטענו שגם אם היתה שם אלימות מול המחבל, מה שהוביל לזה זו האלימות והאיומים של אותם מחבלים כנגד החיילים ששומרים שם. אז קו ההתחלה מהיכן הוא נמדד נכון לגבי כולם.
וגם אם לפעמים נראה שכבר אי אפשר להחזיר אחורה את מה שקורה לנו כאן כעם אנחנו חייבים להאמין שכן אפשר. חייבים. כמו השורש רחם בפרשה. הרחם שכולנו כעם יצאנו מתוכה והרחמים שלנו אחד כלפי השני.
הכותבת היא עו"ד, סא"ל (מיל') לשעבר שופטת בעבירות טרור, הפרקליטות הצבאית.