על האדם ועל רצונו

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה': מדוע פותחת התורה במושג אדם? ומדוע נכתב הפסוק בסדר הזה ולא, אדם כי יקריב מכם, ומה מסמנת המילה לרצונו?

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 18/03/15 16:40 כז באדר התשעה

על האדם ועל רצונו
משה מאיר, יחצ, צילום: משה מאיר, יחצ

פסוקי הפתיחה של ספר ויקרא, הם פסוקים מפתיעים ומעוררי השראה:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר

זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ

לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.

פסוקים אלה מעוררים שלוש שאלות:

א. מדוע הפתיחה היא במושג 'אדם'? האוזן שומעת כאן איזו שהיא העצמה. אפשר היה לחשוב על ויתור ולנסח בערך כך: 'כי תקריבו קרבן לה'...', או לנקוט במושג יותר מינורי - 'איש כי יקריב...'. כבר המדרש שואל שאלה זו:

'אדם כי יקריב מכם' (ויקרא א', ב'), למה לא נאמר 'איש', כמו שנאמר להלן 'דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' ויקחו להם איש שה'... (שמות י"ב, ג'), אף כאן יאמר הכתוב 'ויקחו להם איש בקר או צאן', למה נאמר אדם?

[ויקרא רבה, ב' ט']

ב. הסדר במילים בביטוי 'אדם כי יקריב מכם' נראה כמשובש. נראה נכון יותר לו היה כתוב 'אדם מכם כי יקריב קרבן'. וכך כותב האבן עזרא בפירושו לפסוק:

'מכם' - מאוחר [המילה מאוחרת, היתה אמורה להופיע מוקדם יותר], וכן הוא [כך צריך היה הסדר להיות] 'אדם מכם כי יקריב קרבן', וכמוהו רבים.

ג. מהי הוראת המילה 'לרצונו'? מה היא מוסיפה על הפסוק? מה היה נגרע אילו היה כתוב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה'?

כמה וכמה פירושים ישנם במפרשים לקשיים אלה,בדרך כלל הם אינם מצטרפים לפירוש כולל אחד. הרשו לי להציג בפניכם פירוש הנותן מענה לשלושת הקשיים, ומוביל אותנו להתבוננות עצמית בחיינו.

המילה 'אדם', לוקחת אותנו למחוזות אסוציאטיביים בלשון התנ"ך, הקשורים לאדם הראשון. זאת פתיחה המורה כי גם אם ההוראה המשפטית של הפרשה מכוונת לאיש הישראלי, התובנה היא תובנה כללית הנוגעת לאדם באשר הוא אדם.

המשפט 'אדם כי יקריב מכם קרבן' אינו מורה על אדם מכם, מהקבוצה שלכם, שמקריב קרבן. המשפט מורה על אדם הרוצה להקריב קרבן מכם, כלומר מקבוצת בני האדם. זהו הקרבן המקורי, הרצון להקריב לריבונו של עולם קרבן אדם. רצון זה בא לידי ביטוי בסיפור העקידה ובהשלמה של אברהם עם הצו להקריב את בנו. זהו הרצון הבסיסי של הרגש הדתי, במקביל לו קיים רצון בסיסי של הרגש ההומניסטי - להקריב אדם על מזבח אידאה ורעיון. אל מול אדם זה ואל מול רצון זה מופיע הצו -

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. כלומר: התורה מורה, את אשר איננו ברור מאיליו, כי אין להקריב קרבן אדם. יש להמיר אותו בקרבן בהמה בקר וצאן.

הרגש התנ"כי רחוק וזר לנו, כיוון שכל מושג הקרבן איננו חלק מתמונת עולמנו. אך ראו נא את גלגולי הרגש הזה אל עולם חכמי המשנה. אל מול הוראתו המכוננת של רבן גמליאל - בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, עלתה ביקורתו של רבי אליעזר - כל העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ידו של רבן גמליאל גברה, ועמדתו התקבלה כתשתית התפילה של הפרושים. היו שלא יכלו לשאת את הצמצום הרגשי שגזרה עליהם תפילת הקבע, אלה היו החסידים:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

[משנה ברכות, פרק ה' משנה א']

תפילת הקבע יצרה תופעת לוואי שלילית - תפילה מתוך קלות ראש. כאשר הנוסח והזמן קבועים, יש סכנה של ניכור בין המתפלל ובין תפילתו. כשיש ניכור מופיעה קלות הראש. על כן יש להורות, כי צריך להתפלל מתוך כובד ראש.

אותה בעיית ניכור, מובילה את החסידים הראשונים למצוא לה פתרון. הפתרון המופיע במשנה זו, הוא תפילה הקודמת לתפילה. תכליתה של תפילה זו, כדי שיכוונו את ליבם למקום. כלומר, החזרת האותנטיות שאבדה והומרה בניכור.

אותם חסידים שחוו את התפילה כתחנונים, כעמידה לפני ריבונו של עולם, הם המורים: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. למרות שישנה סכנת חיים, למרות שהמלך יכול להרוג והנחש להכיש ולהמית, לא יפסיק. בהלכה זו באה לידי ביטוי נטיית הנפש, למסור את עצמה למען אלוהים. זאת אותה נטייה של 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.' כפי שהתורה מגבילה את הנטייה הזאת ומורה לממש אותה בהקרבת בהמה, כך גם החכמים ממתנים את מגמת נפשם של החסידים:

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.

אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק.

[ברכות ל"ב ע"ב]

מלך ישראלי לא יהרוג אדם שלא הפסיק בתפילתו כדי להשיב לו שלום, מה שאין כן מלך ממלכי האומות. לכן במקרה האחרון יש להפסיק את התפילה, אסור להקריב את הנפש למען קיום התפילה.

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק. [ברכות ל"ג ע"א]

הנחש מסוכן, העקרב - עליו מדובר כאן - לא. גם כאן פועל אותו עיקרון - אין להקריב את הנפש למען התפילה. אך ראו נא כי זאת דעת חכמי התלמוד - רב יוסף ורב ששת. נראה שהחסידים עצמם הלכו עד הקצה, כפי שעולה מדברי הברייתא:

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו:

'ריקא, והלא כתוב בתורתכם [דברים ד'] 'רק השמר לך ושמור נפשך'. וכתיב [דברים ד'] 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם'. כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?!'

אמר לו: 'המתן לי עד שאפייסך בדברים'.

אמר לו: 'אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום מחזיר לו?'

אמר לו: 'לאו'.

'ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?'

אמר לו: 'היו חותכים את ראשי בסייף'.

אמר לו: 'והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה!'

מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום. [שם]

נחזור לפרשתנו. לאחר שמורה התורה כי אין להקריב קרבן אדם, היא מוסיפה שהקרבן צריך להיות לרצונו של האדם. כפי שכותב האבן עזרא -

שיקריבנו ברצונו ולא באונס.

זה לא פשוט, שהרי הקרבן הוא חלק ממערכת חוקים שהאדם כפוף לה. כך כותב רש"י:

'יקריב אותו' - מלמד שכופין אותו.

יכול בעל כרחו?

תלמוד לומר 'לרצונו'.

הא כיצד?

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

זהו פתרון תלמודי, שראוי להתבונן בו. כך פירש אותו הרמב"ם:

אין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. [הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ']

אציע לכם פירוש אחר: האדם בוחר במסגרת, ואזי היא מחייבת אותו. כך אדם בוחר להיות אזרח במדינה, ואזי הוא כפוף לחוקיה. אלא שכמובן ישנה סכנה, שהמדינה תסרס את רצונו העצמי, והוא יהפך למשועבד לה. לכן חשוב היה לתורה להדגיש: למרות שצווי הקרבנות הם חלק ממערכת חוקים, חשוב שיישאר ה'לרצונו', הרצון של האדם כמכונן את עשייתו.

נמצא: הפרשה קוראת לאדם, מתוך הכרה בערכו. על כן אסור להקריב קרבן אדם. לכן חשוב להותיר את הרצון האנושי כמכונן, כי רק האדם הרוצה והבוחר נקרא אדם.

עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג:

moshemeir.blogspot.co.il

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן