חומש ויקרא פותח עם א' זעירה (א' קטנה), בדברי הימים אנו מוצאים את המילה "אדם" עם א' רבתי (א' גדולה). ככלל, ישנם שלושה גדלים של אותיות בספר התורה קטן בינוני וגדול, כאשר רוב האותיות הינם בינוניות אך לעיתים כאשר התורה רוצה ללמד אותנו ערך רוחני או ערך מוסף, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי גם בגודל האות. השוני בין א' קטנה לא' גדולה מחדדת בתוכנו את ההבנה, מהי הדרך הראויה והרצויה בעיני הקב"ה כדי להתקרב אל הקודש פנימה.
בשבת שעברה, בסיום חומש שמות קראנו, "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן", באה התורה ומסבירה כי משה לא נכנס לאוהל מועד בשל הענן אך לאחר מכן כאשר הענן עולה מעל המשכן הקב"ה כביכול מזמין את משה רבינולגשת פנימה אולם משה לא נכנס. הטעם לכך, המובא בדברי חז"ל,שמשה רבינו, העניו מכל האדם על פני האדמה, לא ראה את עצמו ראוי להיכנס למקום כה קדוש ולכן נשאר בחוץ.
בתחילת פרשת ויקרא, הקב"ה קורא אל משה באופן מפורש ומבקש ממנו להיכנס. חז"ל מלמדים שלשון "ויקרא" הוא לשון של חביבות ונעימות. הטעם לכך - "הענווה" שהיא הביטוי הפלאי של משה הבא לידי ביטוי בא' הזעירה שהיה מקטין את עצמו. סימן נוסף לכך מובא בהמשך הפרשה, כאשר נכתב "ונחנו מה כי תלין" בלי האות א'. אולם, הענווה שבו לא צמצמה או בטלה את היכולת שלו אלא הביאה אותו לעשיה מתוך ניקיון כפיים וזכות הלב.
אצל אדם הראשון מצינו שהאות א' גדולה ובולטת, א' שמסמלת לשון גאווה, שבסופו של דבר, הביאה לחטא אדם הראשון שחשב כי יש ביכולתו להתמודד מול יצר הרע ולגבור עליו, אך נפל בחטא עץ הדעת טוב ורע. משה רבינו שהביא את עם ישראל למעמד הר סיני הצליח לבטל את זוהמת חטא אדם הראשון, וכך אנו מוצאים בפסוקים המתארים את מעמד הר סיני, שעם ישראל נאמר בו, "וינועו ויעמדו מרחוק", התנועה אחורנית היא לכאורה התרחקות מהר סיני, מלמד אותנו שזו הקרבה היותר גדולה לקב"ה. מתוך ההכרה של גודל האירוע והמעמד נעו אחורה בכדי לקבל כלים, כלים של ענוה ,והכל מתוך הרצון הגדול להדבק בבורא העולם.
שבת שלום ומבורך
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר בראשון לציון