בפרקי דרבי אליעזר מצאנו משל נאה:
מלך שהיה לו פרדס אחד וכלב קשור בפתח הפרדס, והמלך יושב בעליותיו צופה ומביט כל מה שבפרדס, נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו, אמר המלך אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס הרי אני מגלה את פניו, אלא הריני אומר לו הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך ולא היה מבין שאתה אוהבי, כך אמר משה הרי אני אומר להם לישראל מעשה עמלק ומיד הם מבינים מה שכתוב לעיל.
המלך אינו רוצה להוכיח באופן ישיר את אוהבו על שניסה לקחת מפירות הפרדס, ועל כן רומז לו – כיצד קרע הכלב את בגדיך. כך גם משה אמר לישראל – זכרו מה שעשה לכם עמלק, אולם ע"י זיכרון זה, נזכר גם מה קרה לפני כן, ובעצם, מה הסיבה הפנימית להופעתו: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם".
מעבר לחובת הזיכרון של הרוע בעולם והחובה להלחם בו עד כלות, אנו נזכרים גם ברע הפנימי הנמצא בקרבינו, שגם בו עלינו להלחם, ולהיטהר מזוהמתו. ומסתבר, שאין הכוונה לכלל כוחות החיים שאינם עדיין מתוקנים. איתם יש להתמודד, לטהרם, להעלותם, ולעדנם. אולם, ההשוואה כאן היא לעמלק, לשיאו של הרוע, ולא לכל גויי הארץ. מדובר כאן בתכונות נפש מקולקלות ומזיקות, שאותם עלינו להשתדל למגרם לגמרי מנפשותינו.
ובכן, נביא ארבע תכונות נפש, אשר ממקורות שונים עולה שהם קשורים בהווייתו של עמלק, וכנגדם – כוחות נפש הפכיים בקדושה, משורש עם ישראל, המגלים ייחוד ה' בעולם.
ספקנות – 'מי אמר ?' ; 'אפשר לומר ההיפך !' ; 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'. שורש המידה – הטלת ספק בכל דבר, לא לשם בירור והעמקה, אלא לצורך טשטוש כל דבר, וריחוק מכל דבר אמת. כנגד אותה מידה יש להציב – תמימות מחד, וחיפוש אמיתי ועמקות מאידך.
פסימיות – 'כידוע, אין אופטימיים ופסימיים, יש אופטימיים וריאלים' ; 'עזוב, אין מה לעשות' ; 'מה שלומך ? סוחבים ...' ; שורש המידה – ייאוש מהעולם, עצבות וקדרות, כפירה. כנגד אותה מידה יש לעורר – אמונה, אופטימיות, תקווה. ובלשון רבי נחמן – 'אין ייאוש בעולם כלל !'.
קרירות - עצבות ; 'אל תתלהב כל כך' ; כבדות – "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים" ; "רְפִידִם - שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה" (מכילתא שם); "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – "לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך" (רש"י). [אמנם, יש להדגיש, שאין הכוונה לבכי ולב נשבר, שהם וודאי טובים וראויים, אלא לעצבות, שאין לה בקדושה כלל]. כנגד תכונה זו יש להציב – שמחה, התלהבות, חיות.
ליצנות – ציניות, לעשות צחוק והבל מכל דבר ; "לץ תכה .. – זה עמלק" (שמות רבה כז,ו). שורש המידה – הרצון להקטין להנמיך ולמחוק דברי אמת ומוסר. כנגד יש להגביר – רצינות, כובד ראש, עמקות.
תכונות עמלקיות אלו, מזיקות ומרעילות את הנפש, הן של האדם עצמו, והן אם הוא מפעיל אותם כלפי זולתו. עלינו למגרם מליבנו, ולעורר בנפש כוחות חיים הפכיים משורש ישראל. רצינות ועמקות, אופטימיות ושמחה. כוחות אלו, יגבירו בנו את הטוב, וישפיעו על כל הסובבים אותנו.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, לך – לנשמתך.
לַיְּהוּדִים הָיְתָה - אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
שבת שלום ופורים שמח!
יאיר פרנק