סגור

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

חסרון הנושא בביטוי "ויקרא אל משה" מלמד על קשר הדוק בין תחילת ספר ויקרא לסוף ספר שמות. מה מלמד אותנו קשר זה? הרב כרמיאל כהן, בעקבות רבינו בחיי, מציע תשובה

הרב כרמיאל כהן
כז באדר התשעח
,
14 במרץ, 2018 17:11
משה רבינו

משה רבינוצילום: shutterstock

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(פרק א)

בביטוי "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" חסר הנושא, מי קרא אל משה? אמנם ברור לכל שהכוונה היא שה' הוא שקרא למשה, אך בפתיחה ראויה של ספר חדש יש צורך לציין במפורש את הנושא. כך מעיר רבינו בחיי וגם מציע פתרון:

"ודע כי היה הכתוב ראוי לומר: ויקרא ה' אל משה וידבר אליו, ומה שאמר "ויקרא אל משה" סתם, להורות כי אף על פי שספר ויקרא הוא ספר בפני עצמו, הכל מחובר ודבק עם מה שכתוב למעלה, כי כל התורה כולה בנין אחד וקשר אחד, ומלת "ויקרא" חוזרת אל הכבוד הנזכר: (שמות מ, לה) "וכבוד ה' מלא את המשכן"".  

אמנם אנו בפתיחה של ספר חדש, אך ספר זה הוא חלק מ"בנין אחד וקשר אחד" של התורה. זאת מלמדת אותנו התורה על ידי השמטת הנושא בפתיחה מתוך הסתמכות על סוף הספר הקודם, ספר שמות, בו נאמר באחד מהפסוקים האחרונים (מ, לה): "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". "כבוד ה'" הוא שקרא אל משה.

קשר זה שבין סופו של ספר שמות לתחילתו של ספר ויקרא מלמד דבר נוסף. דבר זה מתקשר לנושא שבו פתח רבינו בחיי את ביאורו לפרשת ויקרא, ובו גם עסק בספרו 'כד הקמח' – מידת הענוה. כדרכו, הוא פותח בפסוק מספר משלי (כב, ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים", ובסוף הפתיחה הוא קושר את הדברים לפרשה. כך הוא כותב לקראת סוף הפתיחה:

"וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כלם, ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה, והוא מה שאמר: (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד", והזכיר "מאד" לבאר כי משה רבינו ע"ה לא רצה לעמוד על המצוע בלבד שהוא לשון ענו, אבל הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר "מאד"".         

התורה משבחת את משה, שהיה ראש הנביאים, דווקא במידת הענוה שלו – "והאיש משה ענו מאד". דרכו במידה זו לא היתה דרך האמצע בין גאוה לענוה אלא "הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר "מאד". מסתבר שדברי רבינו בחיי אלו הם בעקבות דברי הרמב"ם בפירושו למסכת אבות (פרק ד משנה ד).

דוגמה לענוותו של משה מצויה בקשר שתואר לעיל בין סופו של ספר שמות לתחילתו של ספר ויקרא; כך כותב רבינו בחיי ביחס למשה רבינו:

"ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד, כענין שכתוב: (שמות מ, לד) "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן", ואף על פי שכבר נאמר לו מפי הגבורה: (שמות כה, כב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד, לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן, עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא רשות וקראו. וזהו שכתוב: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"".

משה רבינו הובטח שה' ידבר איתו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, ולמרות זאת כל עוד כיסה הענן את אהל מועד, כמתואר בסוף ספר שמות, "לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד, לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן". מידת הענוה שהיתה בו במשה היא שגרמה לו להמתין מחוץ לאהל מועד בעת שכבוד ה' מלא את המשכן, "עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא רשות וקראו".

סוף ספר שמות מתאר את המתנתו של משה מחוץ לאהל מועד – "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". תחילת ספר ויקרא מתארת את נתינת הרשות להכנס – "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ומן הסיום והפתיחה אנו למדים על המידה שהצטיין בה משה רבינו – מידת הענוה.

15.03.2018

1. קיצה של תורת הקורבנות בגאולת הקץ (משה אהרון)

בס"ד.

תורת אמת צמודה לאמת של האין סוף.

ואמיתה מוחלטת זו של תורת ישראל, הולכת ומוארת יותר ויותר

באור של ימות המשיח של : "ומלאה הארץ דעה את ה'.

וכך הפתיח של פרשת ויקרא תקרא ותפורש כך :

משה לא בכדי אחרי שהמשכן הושלם עמד מהצד .

ולמעשה סירב להיכנס אליו .

שביקש שלא תדבק בו לדורות אותה תורת הפולחן הנפסדת של הקורבנות .

לפיכך נזקק הקב"ה לקרוא לו ולא קריאה סתם .

אלא בקריאה שתשקף איסטרטגית ולדורות :

את חששו כאמור של משה .

לפיכך,קריאת ה' למשה בפתח הפרשה היא קריאה מסוייגת.

"נכה" משהו להיותה מקרטעת אט אט עדי סופה

בכך שהאות העיקרית של "ויקרא" האות "א" נכתבה כזעירא .

ללמדך . שלעתיד יישאר מקריאה זו אך : "ויקר" [בלי האות א'] .

לבטא את מהותה האיסטרטגית כאמור של תורת הקורבנות .

שהיא בסופו של דבר - אירעית וחולפת .

וודאי ישאל השואל מדוע כבר לא נכתב לכתחילה הפועל "ויקר" .

אלא שאז היה צריך פועל נוסף של "קריאה" .

והעיקר פועל זה של "ויקר"לעניין הקורבנות - יוחד לבלעם

ולא רצתה התורה בהשוואה כל שהיא בין השניים .

הנה כי כן באותו הרוח הפנייה : "אדם כי יקריב מכם" .

תתפרש כי "אדם" בניגוד ל"נפש",[ שנאחזת אך באלטרנטיבה - במנחה]

המתעקש להמשיך בכל זאת ,להקריב קורבנות. כי אז הוא בבחינת גזלן .

שהוא מקריב "מכם" מהמשאבים שלכם .

לגזול מזון מפי האנשים לתיתו למאכולת שווא

של אש.

דווח על תגובה לא ראויה
15.03.2018

2. להשלים את ה"לוגו"...... (משה אהרון )

לאלו שבעבורם הדברים שלעיל מפתיעים או תמוהים

המשך של תימוכין ליישה את כל חלקי "הלוגו"




שימו לב בסוף הפרשה הקודמת חילקה התורה בין "אוהל המועד" שעליו שכן "הענן" לבין "המשכן" אותו מילא "כבוד ה'."

והכל לא בכדי .שרק מתוך אוהל המועד יצא דבר ה' לעניין ציוויי הקורבנות ולכן עליו על האוהל שתוחלתו קצובה בזמן [אוהל מועד]

שכן דווקא ענן לבטא כאמור את האירעיות של פולחן זה של הקורבנות

לעומת זאת המשכן המסמל נצחיות התמלא בכבוד ה' לבטא שבמימד האיסטרטגי של הנצח שלילה ואי הכלה נוספת ומיותרת של פולחן במשכן .



הרקע כאמור מסביר שניים :

מדוע לא יכל משה לבוא לאוהל המועד .כאמור בגלל הסמליות כאמור של האוהל כאכסניה לתורת הקורבנות לכן הענן דווקא שכן עליו

ושנית שבכוונת מכוון גם הקב"ה לא חפץ להסמיך לקריאה הפותחת את תורת הקורבנות את שמו שם הוויה .

להיזדהות כאמור גם עם משה להחסיר ולפגום בה בקריאה

שמו של הקב"ה אומנם מופיע בהמשך כמי המדבר אך דווקא מאוהל מועד.

שוב לבטא דיבור ממקום של מהות וזמן אירעיים .עד אם תבשל בנפש האדם הדחייה מהקורבנות

ועדי תחלחל סוף סוף ההכרה כי אמצעי זה פולחן הקורבנות הוא האחרון שבו חפץ הקב"ה

לצורך קירבה אליו

מנגינה אותה שבו לנגן שוב ושוב הנביאים

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: דוברות המשטרה

כ- 200 שיגורי רקטות לעבר ישראל: צה"ל תוקף ברצועת עזה

קרא עוד