וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

חסרון הנושא בביטוי "ויקרא אל משה" מלמד על קשר הדוק בין תחילת ספר ויקרא לסוף ספר שמות. מה מלמד אותנו קשר זה? הרב כרמיאל כהן, בעקבות רבינו בחיי, מציע תשובה

הרב כרמיאל כהן 14/03/18 17:11 כז באדר התשעח

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה
משה רבינו, צילום: shutterstock

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(פרק א)

בביטוי "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" חסר הנושא, מי קרא אל משה? אמנם ברור לכל שהכוונה היא שה' הוא שקרא למשה, אך בפתיחה ראויה של ספר חדש יש צורך לציין במפורש את הנושא. כך מעיר רבינו בחיי וגם מציע פתרון:

"ודע כי היה הכתוב ראוי לומר: ויקרא ה' אל משה וידבר אליו, ומה שאמר "ויקרא אל משה" סתם, להורות כי אף על פי שספר ויקרא הוא ספר בפני עצמו, הכל מחובר ודבק עם מה שכתוב למעלה, כי כל התורה כולה בנין אחד וקשר אחד, ומלת "ויקרא" חוזרת אל הכבוד הנזכר: (שמות מ, לה) "וכבוד ה' מלא את המשכן"".  

אמנם אנו בפתיחה של ספר חדש, אך ספר זה הוא חלק מ"בנין אחד וקשר אחד" של התורה. זאת מלמדת אותנו התורה על ידי השמטת הנושא בפתיחה מתוך הסתמכות על סוף הספר הקודם, ספר שמות, בו נאמר באחד מהפסוקים האחרונים (מ, לה): "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". "כבוד ה'" הוא שקרא אל משה.

קשר זה שבין סופו של ספר שמות לתחילתו של ספר ויקרא מלמד דבר נוסף. דבר זה מתקשר לנושא שבו פתח רבינו בחיי את ביאורו לפרשת ויקרא, ובו גם עסק בספרו 'כד הקמח' – מידת הענוה. כדרכו, הוא פותח בפסוק מספר משלי (כב, ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים", ובסוף הפתיחה הוא קושר את הדברים לפרשה. כך הוא כותב לקראת סוף הפתיחה:

"וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כלם, ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה, והוא מה שאמר: (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד", והזכיר "מאד" לבאר כי משה רבינו ע"ה לא רצה לעמוד על המצוע בלבד שהוא לשון ענו, אבל הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר "מאד"".         

התורה משבחת את משה, שהיה ראש הנביאים, דווקא במידת הענוה שלו – "והאיש משה ענו מאד". דרכו במידה זו לא היתה דרך האמצע בין גאוה לענוה אלא "הטה עצמו מן המצוע אל צד השפלות ועל כן הזכיר "מאד". מסתבר שדברי רבינו בחיי אלו הם בעקבות דברי הרמב"ם בפירושו למסכת אבות (פרק ד משנה ד).

דוגמה לענוותו של משה מצויה בקשר שתואר לעיל בין סופו של ספר שמות לתחילתו של ספר ויקרא; כך כותב רבינו בחיי ביחס למשה רבינו:

"ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד, כענין שכתוב: (שמות מ, לד) "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן", ואף על פי שכבר נאמר לו מפי הגבורה: (שמות כה, כב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד, לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן, עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא רשות וקראו. וזהו שכתוב: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"".

משה רבינו הובטח שה' ידבר איתו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, ולמרות זאת כל עוד כיסה הענן את אהל מועד, כמתואר בסוף ספר שמות, "לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד, לא להתנבא בתוכו ולא להתפלל ולהקריב קרבן". מידת הענוה שהיתה בו במשה היא שגרמה לו להמתין מחוץ לאהל מועד בעת שכבוד ה' מלא את המשכן, "עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא רשות וקראו".

סוף ספר שמות מתאר את המתנתו של משה מחוץ לאהל מועד – "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". תחילת ספר ויקרא מתארת את נתינת הרשות להכנס – "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ומן הסיום והפתיחה אנו למדים על המידה שהצטיין בה משה רבינו – מידת הענוה.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר