פרשת "ויקהל" מספרת על אחד הניסים הכי גדולים בהיסטוריה של עם ישראל. יתכן שהאמירה הזו מפתיעה. כשאני אומרת את זה, אנשים אומרים לי, ׳רגע, לא התבלבלת? מה עם קריעת ים סוף? הסנה הבוער ואינו אוכל? עשרת המכות, יציאת מצרים, ובכלל, בריאת העולם׳? וזה נכון, אלא שכל הנסים האלו נעשו ע"י הקב"ה, והקב"ה, בהגדרה, יכול לעשות הכל. לכן אין הבדל בין סנה בוער וים שנקרע, וכל מה שנעשה על ידי הקב"ה הוא מעל ומעבר, אבל אנחנו, זה כבר סיפור אחר.
וכך בבנין המשכן. נתאר לעצמנו מצב כזה בימינו: אנחנו מוזמנים להביא ממה שיש לנו, ממה שמתחשק לנו לתת - זהב, כסף, עץ, מתכות, בדים. אנחנו נותנים, ואפילו בנדיבות ועין יפה. אנחנו עוקבים במדויק אחרי ההוראות שניתנו לנו (נס בפני עצמו!), וכשאנחנו מחברים את הכל ביחד, אנחנו יוצרים במדויק את המבנה המדהים הזה שנקבע מראש, את המשכן. לא חסר שום דבר, ואין שאריות. הכל "די והותר". זהו, אכן נס.
הפרשה השקטה אך המפתיעה בדרכה, גם לא נפתחת במילים הכמעט רגילות שאנו מצפים להן: ׳וידבר ה' אל משה לאמר, הקהל את העם'... אלא ב"וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה" - משה הוא זה שמקהיל את העם. מי אמר לו לעשות זאת? מי אמר להם לבוא? אבל כל עדת בני ישראל התאספו יחד (שמות ל"ה, א) כאומרים, ׳אנחנו כולנו יחד רוצים ליצור מרחב מתאים ונכון לקב"ה בתוכנו׳. כך, הספר שהתחיל בעבדות חסרת תועלת עבורנו לפרעה, מסתיים בשיתוף פעולה ועבודה ביחד וברצון למען המסע שלנו.
בתוך הרשימה הארוכה של העשיה למען המשכן, אנחנו מוצאים:
וְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים" (שמות ל"ה, כ"ו).
רגע… לא חסרה מילה בפסוק? מה פירוש "טוו את העיזים"? לא היה צריך להיות "טוו את שיער העיזים"! אך התורה לא אמרה אלא שהנשים - טוו את העיזים. רש"י מפרש בהתבסס על התלמוד ש"טוו את העזים" הִיא הָיְתָה אָמָּנוּת יְתֵרָה, שֶׁמֵּעַל גַּבֵּי הָעִזִּים טוֹוִין אוֹתָם (שבת ע"ד), כלומר, שאכן נדרשה מיומנות יוצאת דופן, שכן הנשים טוו את שיער העזים ישירות מגב העזים,
הספורנו מוסיף ש"מעל העזים, כדבריהם ז"ל (כדבריו של רש"י וחז"ל) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם"… כלומר, הטוויה מעל העיזים אינה טעות כתיב אלא יכולת אומנותית נעלה שנעשה במיוחד כך, כדי לשמר את החיות המקורית שהייתה בשיער העיזים. והמלבי"ם מדגיש את כך שזו "מלאכה גדולה וצריך חכמה יתירה" שהיתה בנשים שעבדו על כך.
כך גם מספר התלמוד (שבת צט:א - עם פירוש הרב עדין שטיינזלץ): תנו רבנן [שנו חכמים]: היריעות התחתונות של המשכן היו של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש. ועליונות — של מעשה עזים, אף שמעשה עזים נחשב זול ופשוט. ואולם גדולה חכמה שנאמרה ביריעות העליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות. שאילו בתחתונות כתיב [נאמר]: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש" (שמות לה, כה), ואילו ביריעות העליונות כתיב "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים (שמות לה, כו), ומשמעות לשון "נשא לבן" מורה על חכמה יתירה, והרי שטוויית יריעות העיזים היתה אומנות גדולה יותר מהכנת התכלת והארגמן. וכעין ביאור לדבר תניא [שנויה ברייתא] משום (משמו של) ר' נחמיה: שמטווה זה היה שטוף שרחצו את השיער על גבי העזים עצמן ואף טווי מן העזים, כלומר, בעודו מחובר בעיזים, ואומנות כזו דורשת חכמה יתירה.
פרשת ויקהל: עוז הלב של הנשים
הרש"ר הירש טוען שכיון שתיבת בחכמה באה כאן בתוספת ל"נשא ליבן וגו׳", לא יתכן לפרשה במובן של תבונת כפיים, אלא היא מאפיינת את ההחלטה שאליה נשאן ליבן. בשעה ששאר הנשים המאומנות במלאכת יד הזדרזו להכין את הבדים הדרושים להתקנת יריעות הפאר של המשכן, בחרו החכמות שביניהן להתקין את יריעות העיזים. הללו היו פחות מפוארות, אבל חיוניות לגבי משירת מיכלול המשכן, שהרי הן היו עיקר האוהל, ובמושג האוהל מתגלמת, כידוע, עיקר מהותה של תכונת האשה. בכך הוכיחו הנשים הללו את שאר רוחן ואת תבונת נפשן הנשית האמיתית, ושני אלה קרויים כאן "חכמה". כך מתבארת גם צורת ההטעמה "אֹתָ֖נָה". אמנם התלמוד (שבת צט:א) מציין כבלתי רגילה גם את עצם מלאכת האומנות שבה טוו נשים חכמות אלה את יריעות העיזים: "שָׁטוּף בָּעִזִּים וְטָווּי מִן הָעִזִּים", היינו שטוו אותן ישירות "על גבי בהמה" (שם עד ע"ב). "שטיפת" השערות מציינת כנראה הפרדת השערות מן הגוף ללא הסבת כאב, כדרך ששערות הבהמה נושרים מגופה בשעת ה"שטיפה" במים, בלא שהדבר גורם כאב לבהמה.
אז יושבות שם הנשים בקבוצות קבוצות, שוזרות שמים וארץ להשלמת המשכן. צבעי השמים - תכלת וארגמן - נשזרים קרוב יותר לאדמה, בעוד שערות העיזים החומות, החמות בצבעי אדמה - נשזרות בגובה. המילה עיזים עצמה מזכירה לנו את עוזן של הטוות המביאות עוז, כוח, אומץ, מאז ועד היום, למשכן. כך, הנשים שהתחילו את ספר שמות כשהן עוסקות בהצלת העם מעבדות, גם משאירות כעת את חותמן האומנותי והרוחני כשאנחנו מגיעים כמעט לסופו של הספר הזה.