בפרשת "ויקהל" מעסיקים שני נושאים את הפרשה- הראשון השבת והשני המשכן. ביחס לשבת נאמר: "ששת ימים תיעשה מלאכה" (מפעל מתמשך).
השאלה העולה מכאן: מדוע צוינה המילה "תיעשה" ולא "ייעשה". חז"ל מלמדים אותנו כי פעולה שהחלה בימות החול ונמשכת מעצמה ליום השבת, הרי שאין בזה חילול שבת. לדוגמה: תהליך של צביעת אריג בצבע נמשך מספר ימים; הנחתי את האריג ביום חמישי בתוך יורַה של צבע, נמשך התהליך שבעה ימים וכמובן שהוא יתמשך גם ביום השבת- הרי שאין בכך איסור חילול שבת היות והצביעה נעשית מאליה ומתמשכת מיום חמישי ועד סיום התהליך.
דבר זה שונה ממלאכת המשכן שבה לימדו חז"ל כי פעולה מתמשכת אינה יכולה להיעשות לצרכי המשכן ביום השבת. הטעם לכך הוא שהתורה מייחדת את יום השבת בהופעתו המיוחדת של קדושת הזמן, בעוד שהמשכן מסמל את קדושת המקום, והאדם הישראלי מסמל את קדושת האדם (הנפש). אם כן, יש לנו פה כלשון ספר יצירה- עולם, שנה ונפש.
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם אנו רואים שהוא אינו סתם צירוף של המון פרטים וחלקים, אלא שישנו בו כוח מרכזי אחד המאחד את כלל הפרטים. כל החלקים בבריאה משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. כל הכוחות בטבע פועלים בהרמוניה נפלאה ומגלים ביניהם דבר אחד שלם והוא העולם.
לכן, במשכן רמוזים כל סתרי הבריאה ומלשונו של אייזיק ניוטון המובא בספרה של החוקרת ענבל לשם רמתי: "אייזיק ניוטון ובית המקדש", שבו היא מציינת כי חוקי הפיזיקה באים לידי ביטוי בצורה השלמה ביותר בתוכנית המקדש, וברשימותיו שנמצאים בכתב יד ישנו מאמר ארוך: "רשומות על המקדש היהודי" העוסק בפרשנות המקרא במבני המשכן והמקדש, בחישובי קץ הימים.
אם כן, כדי ליצור את שלושת הקדושות: השבת, המקדש והאדם הישראלי היה צורך עמוק ליצור ביניהם הפרדה ולכן אי אפשר ליצור את המשכן בדרך כלשהי שיש בה מן חילול השבת.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר בראשון לציון