פרשת ויצא - וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: (פרק כט)

הביטוי "וַיִּשָּׂא... רַגְלָיו" הוא ביטוי לא רגיל. מה פשר הביטוי שאדם נושא את רגליו?
רש"י בעקבות מדרש חז"ל פירש שהביטוי מביע את הקלות שבה הלך יעקב לחרן, לאחר חלום הסולם; כך כתב רש"י: "וישא יעקב רגליו – משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח)".

הבטחת השמירה שהובטחה ליעקב

הבטחת השמירה שהובטח בה יעקב – "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ... " (כח, טו) – היא שגרמה לכך ש"נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת". כך פירש גם רשב"ם:"מתוך שהבטיחו הק' הלך בשמחה ובמרוצה". רד"ק אף הוסיף ותיאר את הליכתו של יעקב לפני חלום הסולם ואת השינוי שחל בהליכתו לאחר חלום הסולם; כך כתב רד"ק: "וישא יעקב רגליו – כיון שהבטיחו האל והראהו המראה הגדול הזה שמח ונשא רגליו בקלות והלך שמח וטוב לב, כי מתחילה היה הולך ברפיון רגלים כאדם הבורח מבית אביו עצב... ".

ובדרך זו אף מתורגם הביטוי בתרגום המיוחס ליונתן: "וּנְטַל יַעֲקֹב בִּקְלִילוּתָא רִיגְלוֹי לְטַיְלָא... (= וישא יעקב בקלילות רגליו לטייל...". לעומת כיוון זה של פרשנות מציג רבי יצחק עראמה בעל העקדה כיוון הפוך שעל פיו הביטוי "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו" אינו מביע את קלות ההליכה אלא אדרבה את הקושי של ההליכה; ומעניין שאף הוא מבין שזוהי תוצאה של חלום הסולם.

הקושי של יעקב ללכת מבית אל

נעיין בדבריו (לאחר שהוא מציג את דעת חז"ל בבראשית רבה כדלעיל): "ואני אומר שזה הכתוב בא על דרך "וַיַּסַּע משה את ישראל מִים סוף" (שמות טו, כב). ואמרו חכמינו ז"ל: הסיעם בעל כרחם (מכילתא פרשת בשלח שם). והטעם מוסב אל סיפור של מעלה כי לְמה שהרגיש במקום ההוא מהשלֵמוּת לא היה יכול לזוז רגליו משם עד שנשאם על צד ההכרח המוטל עליו וללכת לדרכו אשר צוה עליו מפאת אביו ואמו יולדיו ואשר צוה להקדים עניניו ליעודים אשר באו לו שם".

לדעת בעל העקדה הביטוי "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו" מביע את הקושי של יעקב ללכת מבית אל עד שהיה צריך להכריח את עצמו לעשות כן. בבית אל חווה יעקב חוויה רוחנית כל כך חזקה ("שהרגיש במקום ההוא מהשלֵמוּת") ש"לא היה יכול לזוז רגליו משם". יעקב רצה להישאר בבית אל, בהשגות שהשיג, ובמצב
הרוחני שזכה לו שם. אבל הוא נאלץ לשאת את רגליו וללכת לדרכו במצוות הוריו. יעקב מקדים את "עניניו", ללכת לחרן ולשאת אישה, "ליעודים אשר באו לו שם", בבית אל. יעקב, לדעת בעל העקדה, לא הולך בשמחה ובמרוצה ארצה בני קדם, אלא מתוך אילוץ והתגברות על הרצון להישאר בבית אל.