פרשת ויצא: על המורדות ועל המעלות

דרך יעקב אבינו אפשר ללמוד הרבה על היכולת ליזום, להכשל ולא לפחד מכך. פרשנות קצת אחרת על חייו של יעקב

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 25/11/20 20:35 ט בכסלו התשפא

פרשת ויצא: על המורדות ועל המעלות
באר מים, צילום: pexels (Frans Van Heerden)

כאשר מתייצב מצבו של יעקב בבית לבן, מתעוררת בו התשוקה ללכת. לבן, המודע לכך שריבונו של עולם בירך אותו בזכות יעקב, מנסה למנוע אותו מכך. יעקב מוכן להישאר, אך מציב שאלה שהפכה למטבע לשון - לאו דווקא חיובי - גם בשפתנו העכשווית:
 וְעַתָּה, 
מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי?! 
[בראשית ל' ל']

לבן נותן ליעקב להחליט מה יקבל, ויעקב מבקש בקשה קונקרטית ומפורטת: הוא מבקש כל שה נקוד וטלוא, כל שה חום בכשבים, וכל טלוא ונקוד בעיזים. זאת איננה מתנה - מנקודת מבטו של יעקב, זה השכר המגיע לו. 
לבן נענה לדרישה. ואכן, יעקב עובר בצאן לבן, ולוקח את כל העיזים הנקודות והטלואות - כל אשר לבן בו, וכל חום בכשבים. הפרשנים עמלים לייצר את ההתאמה בין הדרישה ובין המימוש, למרות שהתיאורים אינם זהים. בואו נצא מנקודת הנחה שיש התאמה שכזאת, מה שדרש יעקב ולבן אישר - הוא מה שיעקב לקח. 
יעקב לא מסתפק בכך:

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן
וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת
מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת.
וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים
בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם
אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן
וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.
וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת 
וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.
[שם שם ל"ז - ל"ט]

פרשנים חוקרים והוגים, שברו קולמוסים רבים על הפסוקים האלה. מה קרה כאן? אלה מטים לומר כי יעקב נסמך על תמונת עולם קדמונית בה מה שרואה האם בעת הריונה משפיע על צורת הוולד. אלה מטים לומר כי כאן גלמי תובנות של הגנטיקה היכולה להשפיע על הנדסת הצאצאים. לענייננו, די לנו בתובנה שהיא עובדה ספרותית ולא השערה פרשנית: יעקב לא נקט עמדה פאסיבית, המותירה למקרה להכריע אלו טלאים וגדיים ייוולדו. הוא נקט עמדה אקטיבית, בה הוא - בעזרת ארגז הכלים העומד לרשותו - משפיע על התוצאה. 
בסוף הפרשה, מסופר כי יעקב החליט להימלט מבית לבן. הוא קורא לנשיו אל השדה, שם הוא מספר להם חלום אשר חלם. בחלום, מופיעה פרשנות והבנייה לפרשת הגדיים והטלאים: 

וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם
וְהִנֵּה
הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן
עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם:
יַעֲקֹב
וָאֹמַר
הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר:
שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה
כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן
עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים
כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה
אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר
עַתָּה
קוּם
צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת
וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
[שם ל"א י' - י"ג]

בחלום ישנן שתי תופעות מיוחדות ומעניינות. האחת - עתה, לקראת סוף המסע הארוך, הוא סוגר מעגל ומפנה אל הראשית שהיא גם ראשית הפרשה. שם, כשיצא יעקב מבאר שבע בלכתו לחרן, לאחר הלילה בו ישן על האדמה ואבנים למראשותיו, הלילה בו חלם את חלום הסולם המופלא, הוא קם בבוקר נפעם, בנה מצבה ונדר נדר:
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי
וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי
וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים.
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי
עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
[שם כ"ח כ' - כ"ב]
שם היה 'אם', הטרמה, הצגת היעד. עתה זה קרה, והחלום סוגר את המעגל. 
התופעה המעניינת השנייה: בחלום, העתודים עולים על הצאן. בתיאור הפעולה של יעקב, לא הופיע המושג 'עלייה'. שם מופיעים מושגי ה'ביאה' וה'ייחום'.
בכדי להוסיף רובד להבנת ההתרחשות, בואו ונתבונן שוב בחלום הראשון, בראשית הדרך, זה שבעקבותיו בנה יעקב את המצבה ונדר את הנדר:

וַיַּחֲלֹם
וְהִנֵּה
סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה
וְהִנֵּה
מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

וְהִנֵּה
ה' נִצָּב עָלָיו
וַיֹּאמַר:
אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ
לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ
וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה
וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה
וּבְזַרְעֶךָ.

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ
וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ
וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת
כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי
אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.
[שם שם י"ב - ט"ו]

בחלום המטרים את המסע, המלאכים עולים ויורדים. בחלום החותם את המסע, העתודים עולים.
אלה הן העובדות הספרותיות, עתה אציע השערה פרשנית. חיי האדם מורכבים מעליות וירידות, מהצלחות ומכישלונות, מאושר ומסבל. הדרך להתמודד עם הסבל, היא לא להישאר פאסיבי, לפעול, ליזום, לנסות לשנות את המציאות. יעקב עשה זאת שוב ושוב. הוא גלל את האבן מעל פי הבאר בתחילת המסע, הוא נאבק באיש הפלאים בסופו. גם בפרשת הצאן הפרוזאית, הוא נקט יוזמה בכדי להעצים את מקנהו. יעקב לקח את החלום המכונן - חלום העולים והיורדים, הוא שם בסוגריים את הירידה. הוא עמעם את הכישלונות ואת הסבל, העצמים את ההצלחות ואת העושר. בשפה הציורית של החלום, הוא עבר מעליות ומורדות לחיים של עליות. 

אלבר קמי, נתן פשר אתאיסטי למיתוס של סיזיפוס. אבל - מנקודת מבטי - הפשר הזה תקף באותה מידה בעולמו הדתי של יעקב. הנה לפניכם שתי פיסות מהמסה המבריקה הזאת. הבאתי את מה שבעיני הוא המכנה המשותף לשפה החילונית ולשפה הדתית, אם תתבוננו במקור תראו כיצד קמי רוקם את הדברים בשפה החילונית:

האלים גזרו על סיזיפוס לגלגל בלי הרף גוש סלע אל פסגת ההר, ומשם שבה האבן ונתגלגלה מטה, מכובד עצמה. הם סברו, ובמידת מה של צדק, שאין עונש איום יותר מעבודה שאין בה תועלת ואין לה תקווה. [123 בתרגום העברי]...
[אבל] בזה כל השמחה של סיזיפוס. גורלו שייך לו. הסלע שלו הוא החפץ שלו... הריהו רואה את עצמו כאדון ימיו... הוא נמצא תמיד בתנועה, הסלע מוסיף להתגלגל.
...סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית... הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה... אינו נראה לו עקר או חסר ערך... עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר [126].

יעקב הוא סיזיפוס היהודי. הוא עולה ועולה, למרות שמלאכי אלוהים - החיים - עולים ויורדים.

כך כותב דן פגיס בשירו:

אני גלגל ושר ומשקשק
את שיר ימי הסובבים ביעף
בכל שחישוקי מי מחשק.

לי הנתיב ולנתיב אשאף
לא עוד תשובנה בו שנותי לתעות
לנוס מטות כעורף הנרדף.

ציון הציב לי נתיבי ואות:
אני גלגל ושר ומשקשק
עד אם אוטל על גל הגרוטאות

בכל שחישוקי בי מחשק.
[כל השירים, עמ' 27]

הגלגל מתנהל בעליות וירידות, כל נקודה עליו עולה ויורדת. חיי הגלגל מחושקים, מתנהלים בהכרחיות דטרמניסטית. אבל, יש לו נתיב, ושאיפה, ציון ואות. כך הוא ניצל מתעייה וממנוסה. יעקב הפך את חייו לחיי עלייה, וכך השתחרר מהסבל הרב שפקד אותו.