(יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים: (טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: (פרק כט)
לבן שומע שיעקב בן אחותו הגיע -
"וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
רש"י זוכר לו ללבן את אשר הוא עתיד לעשות ליעקב – להתל בו ולהחליף את משכורתו עשרת מונים – ודן אותו לכף חובה כבר כעת:
"וירץ לקראתו - כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים.
ויחבק - כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו.
וינשק לו - אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו.
ויספר ללבן - שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו".
ואף הזמנתו של לבן - "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים" - נדרשת לגנאי:
"אך עצמי ובשרי - מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו".
כל התנהגותו של לבן מתפרשת לשלילה, לדעת רש"י: אהבת ממון היא אשר גרמה לו לרוץ לקראת יעקב, לחבק לו ולנשק לו; ומשהבין שלא תצמח לו תועלת כספית מבואו של יעקב, בלית ברירה אספו אל ביתו "ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו".
הרלב"ג היה מודע, כמובן, למידותיו הרעות של לבן אך הוא לא התעלם ממידותיו הטובות, ומיחסו החם לקרוב משפחתו. לדעתו של הרלב"ג דברי לבן "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" נאמרו בכנות ולא לבקשת תועלת; ועבודתו של יעקב ברעיית צאנו של לבן לא נבעה מיחסו הרע של דודו אליו, אלא, אדרבא, מהכרת הטובה של יעקב לדודו.
כך כתב הרלב"ג (מהדורת מעליות, עמ' 393):
"התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיאסוף קרוביו הביתה בבואם אצלו, ולא ימנע מהם לחמו, כי הם עצמו ובשרו, ובזה תִּשְׁלַם האהבה בין בני המשפחה. הלא תראה שלבן אסף את יעקב הביתה מפני היותו עצמו ובשרו".
לבן זה שרימה את יעקב הן בעניין בנותיו והן בעניין משכורתו, ואף ביקש לשלחו ריקם, לאחר עשרים שנות עבודה מפרכות; לבן זה אינו כולו 'שחור'. גם מעשים טובים עשה בחייו ויש לנו ללמדם ממנו. הדאגה לקרוב המשפחה שבא ריקם ואירוחו בביתו ודאי שמעשה נאה הוא, שראוי שנעשהו אף אנו.
מובן שלצד תועלת מפורשת זו במידות, מלמדנו הרלב"ג גם תועלת 'נסתרת': אסור לנו 'לצבוע' דמויות בצבע אחיד ולשפוט כל מעשיהם בערך אחד; האדם הוא מורכב מטבעו ועלינו להתייחס אליו לפי מעשיו שבאותה שעה אם רע ואם טוב.
אמנם, חובה מוסרית זו של קרוב כלפי קרובו עלולה לגרום לניצולו של המטיב. יעקב אבינו מלמדנו להזהר מכך (עמ' 394):
"התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי למקבל הטבה מאחֵר, שישתדל להיטיב לו כפי כוחו, ואף אם היה לו חוק על המיטיב לו. הלא תראה כי יעקב השלם התעורר מעצמו לעבוד לבן ברעיית צאנו – ואם לא (=אף על פי שלא) עוררהו לבן על זה – כדי שיוכל לעמוד בביתו בזולת בושת; עם היות לבן מחוייב שיאספהו הביתה להיותו עצמו ובשרו".
יעקב התחיל לעבוד ברעיית צאן לבן לא כתוצאה מניצולו של לבן אלא דווקא מחששו של יעקב מניצולו את לבן. יעקב הכיר טובה ללבן דודו ולכן החל מיזמתו לרעות את צאן לבן כדי להשתדל להשיב לו טובה תחת טובה. נוסף על כך, מעשהו זה של יעקב איפשר לו לגור בבית לבן ולהנות מיחסו החם לא כעני בפתח אלא כבן משפחה מסייע ומועיל.
על פי הרלב"ג, פגישה זו בין לבן ליעקב אמנם אינה מלמדת על העתיד הצפוי בין השניים, אך לעת הזאת, במנותק מהעתיד, אנו למדים פרק בהלכות מארחים ואורחים.