בפרשתנו אנו קוראים על סיום כתיבת ספר התורה בידי משה. בהקשר זה נאמר (פרק ל"א, פס' ט'- י"ג): "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
מצווה אותנו התורה, אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שמיד לאחר תום שנת השמיטה, להקהיל את כל העם לבית המקדש ולקרוא באזניהם את התורה. בניגוד למצוות עליה לרגל שבה מחויבים רק הגברים, במעמד ההקהל חייבות להשתתף אף הנשים, וכן הטף והגרים. התורה מלמדת אותנו שהטעם למצווה זו הוא "למען ישמעו ולמען ילמדו". נשאלת השאלה מדוע יש צורך בכפילות הלשון הזו, וכן מה ההבדל בין "שמיעה" ל"למידה".
הגמרא במסכת חגיגה (דף ג' ע"א) מביאה ברייתא שלומדת מדיוק מהפסוקים מי היה פטור מלהשתתף במעמד ההקהל "ותניא 'למען ישמעו' פרט למדבר ואינו שומע. 'ולמען ילמדו' פרט לשומע ואינו מדבר". סיבת מצוות ההקהל היא שהעם ישמע את דברי התורה, ולכן חרש שאינו יכול לשמוע פטור. אולם הסיבה היא גם שהעם ילמד את דברי התורה, כלומר יבין ברמה כזו שיוכל ללמדה לאחרים, ולכן מי שאילם ולא יוכל ללמד, פטור. מתוך דיוק הברייתא ניתן להבין שיש חילוק בין רמת ההבנה של "שמיעה" לרמת ההבנה של "לימוד". השומע מבין את הנאמר, אבל אין הדברים מחודדים בפיו כדי שיוכל גם ללמדם לאחרים. ואילו הלומד מגיע לרמת הבנה שהוא מסוגל גם ללמד אחרים.
ובכל זאת, אם העם מחויב "ללמוד" הרי שכל שכן שהוא כבר הגיע לדרגת "שמיעה", ואם כן מדוע יש צורך בכפל הלשון? בהמשך (שם) מביאה הגמרא מימרא של רבי אלעזר בן עזריה שמסביר מדוע צריך שכל חלקי העם יהיו נוכחים במעמד ההקהל "הקהל את העם האנשים והנשים והטף- אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן". בהיות שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, לא חייבה אותן התורה להתרכז בקריאה ברמה כזו שיוכלו אף ללמד את התורה, אלא יוצאות ידי חובה בשמיעה. ואילו הגברים, המחויבים במצוות תלמוד תורה, חייבים להתאמץ יותר ולא רק "לשמוע" אלא אף "ללמוד" את דברי התורה.
עד כאן המימרא של רבי אלעזר בן עזריה ברורה- יש סיבה שהגברים מחויבים לנכוח שם וסיבה שהנשים גם מחויבות. שניהם מעמיקים את הבנתם בתורה כתוצאה מנוכחותם במעמד. אולם, התורה ציוותה להביא גם את הטף. מה הטעם? אומר רבי אלעזר בן עזריה "ליתן שכר למביאיהן". ההורים מחויבים לחנך את בנם לשמירת מצוות, וגם אם הבן קטן ולא הגיע עוד לגיל בר מצווה, חובה על אביו לחנכו לשמירת המצוות.
הרמב"ם, בפרק ג' מהלכות חגיגה, מפרט לגבי ההלכות הנוהגות במצוות הקהל, נביא את ראשית דבריו בנושא זה (שם, הלכה א'): "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת. שנאמר 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו' ". אנו רואים שלא היו קוראים ממש את כל התורה באותו מעמד אלא קטעים ממנה עם מצוות מרכזיות וכן קטעים המזרזים לקיום המצוות. אנו גם רואים שמטרת מעמד ההקהל איננה ללמוד את חוקי התורה ביסודיות, אלא לזרז על שמירת התורה, שאת פרטי מצוותיה לומדים ביסודיות במשך כל ימי השגרה.
הרמב"ם (שם, הלכה ג') גם מפרט במדויק מה היו קוראים: "מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש 'אלה הדברים' עד סוף פרשת שמע, ומדלג לוהיה אם שמוע וגו', ומדלג ל'עשר תעשר' וקורא מ'עשר תעשר' על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד 'מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב' ופוסק".
באותו מעמד היו גם נהלים בכדי להבטיח שכולם ישמעו את הקריאה, וכן נהלים כדי לייקר את התורה בעיני ההמון וכן ברכות שתיקנו חז"ל. כך אומר הרמב"ם (שם, הלכה ד') "כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם. ומביאין בימה גדולה ושל עץ היתה. ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים. והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו. וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן לכהן גדול, וכהן גדול למלך- כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה ישב. ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו עד שהוא גומר, וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות. ומוסיף שבע ברכות ואלו הן:רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' מודים אנחנו לך וכו' אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכין בתפלה. הרי שלש ברכות כמטבען. רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם בה בא"י השוכן בציון. חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל. ששית מתפלל על הכהנים שירצה הא-ל עבודתם, וחותם בה בא"י מקדש הכהנים. שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע בא"י שומע תפלה".
כולם היו מחויבים לנכוח במעמד, בין אלו שפעם ראשונה נחשפים לדברי התורה, ובין חכמים גדולים שיודעים את הכתוב בעל פה (רמב"ם, שם, הלכה ו') "וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".
אגב, מהסיפא של דברי הרמב"ם שציטטנו לעיל מתחזקת שוב ההבנה שעל פי התורה תפקידו הראשוני של המלך והשלטון הוא לכוון את העם לקיום מצוות התורה. זאת בנוסף לתפקידו המדיני הקיים בכל האומות.