סגור

פרשת וילך: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה

להיכן הלך משה ומהי התוכחה לישראל בדבריו? השם משמואל משיב על שאלות אלו בעקבות הבנתו שההליכה המתוארת בכתוב אינה הליכה גשמית אלא הליכה רוחנית, וקושר את הדברים למהותם של עשרת ימי תשובה.

הרב כרמיאל כהן
ד בתשרי התשעט
,
13 בספטמבר, 2018 10:56
לחזור לארץ

לחזור לארץצילום: shutterstock

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (פרק לא)

מובא במדרש תנחומא לתחילת פרשתנו: "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת א-להים'" [כך הוא הנוסח במדרש (ועל פי זה הובא בדברי השם משמואל להלן) וזו הרכבה של שני פסוקים: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה'" (תהלים מו, ט) ו"לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱ-לֹהִים" (תהלים סו, ה)].

השם משמואל (שנת תרפ"א) תמה על דברי המדרש שרואה בהליכתו של משה דברי תוכחה לישראל, ו"אדרבה כל הפרשה היא פיוס לישראל שלא ידאגו על מיתתו כמו שכתב הרמב"ן"!

אכן גם ההליכה עצמה מתמיהה, להיכן הלך משה?

לאור זאת מבאר השם משמואל שההליכה המתוארת בכתוב אינה הליכה גשמית אלא הליכה רוחנית; כך כתב:

"ונראה לפרש שלפי רוממות משה בעת הזאת שנתעלה מישראל, כאשר בא לומר להם דברים לעורר את לבם, היה צריך מקודם לירד ממדרגתו להתקרב אליהם. וזהו הפירוש של "וילך משה" שאיננו הילוך גשמי אלא הילוך רוחני ממדרגתו הנעלה למדרגת ישראל".

תיאור הליכתו של משה הוא למעשה תיאור של התקרבות רוחנית של משה לישראל. משה היה באותה עת בדרגה רוחנית כל כך גבוהה עד כדי כך שכדי לומר להם דברי התעוררות לפני מותו היה צריך "ללכת", כלומר לשנות את מקומו הרוחני ולרדת לדרגתם של ישראל.

על פי הבנה זו מתבארת גם שאלת התוכחה שפתחנו בה, היכן מצויה בדברי משה תוכחה; ממשיך השם משמואל:   

"והנה זה עצמו הוא תוכחה שהרגישו את מהותם ומצבם כמה הוא נמוך ולאן הוא נוטה, עד שמשה רבנו עליו השלום לא היה יכול לדבר איתם, עד שהיה מוכרח לירד מקודם ממדרגתו [כי בודאי הרגישו זה ישראל, ואולי היה ניכר בקירון אור פניו] לעומת שלרגלי דביקות שהיו צריכין להיות דבוקים במשה, היתה התרוממות משה צריכה להשפיע גם עליהם רוממות מדרגה, אבל לא היה כן, ואם כן באין אומר ואין דברים היה להם ענין זה תוכחה שלימה".

משה לא אמר לישראל דברי תוכחה אלא דברי פיוס; אבל עצם הענין שהם ראו שמשה אינו יכול לדבר איתם אלא רק לאחר שהוא יורד ממעלתו, המחיש להם בצורה חדה וברורה "את מהותם ומצבם כמה הוא נמוך ולאן הוא נוטה". ישראל הבינו היטב שהמצב היה צריך להיות הפוך. הם הבינו שהם היו צריכים להיות דבוקים במשה ולהתעלות יחד איתו, והם לא עשו כן; "ואם כן באין אומר ואין דברים היה להם ענין זה תוכחה שלימה".

על פי הדברים האלו מבאר השם משמואל את הראיה שהובאה במדרש מהפסוק "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת א-להים":

"וזהו שמביא ראיה ש"וילך" הוא לשון תוכחה ממה שנאמר "לכו חזו מפעלות אלקים", שלכאורה תיבת "לכו" מיותרת, אבל הפירוש הוא שילכו ממהות הנמוכה לגבוהה הליכה רוחנית ואז יתכן שיחזו מפעלות אלקים, כי מפעלות אלקים אף כי הן נגלין וידועין לכל מכל מקום אינן נגלין לכל איש ואיש אלא כפי הכנת לבבו כאמרם ז"ל (ר"ה כז, ב): אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו; וכענין שבזוהר הקדוש (פ' יתרו) "וישמע יתרו" וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו? והא כתיב "שמעו עמים ירגזון"! אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואתבר ואתכפיא מקמי דקב"ה ואתקרב לדחלתיה [=כל העולם שמעו ולא נשברו, והוא שמע ונשבר ונכנע לפני הקב"ה ונתקרב ליראתו]. וממוצא הדברים שרק יתרו נקרא ששמע וכולי עלמא נחשבים שלא שמעו, והטעם ששמעו רק שמיעה חיצונית ולא נתפעלו".

הפסוק "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת א-להים" מלמד שכדי לראות את מפעלות א-להים צריכים ללכת הליכה רוחנית "ממהות הנמוכה לגבוהה". מפעלות א-להים אמנם גלויים וידועים לכל, אבל כדי לראות אותם באופן שיכנסו "ברגש הנפש" יש צורך ללכת, יש צורך להתכונן.

את הצורך בהתכוננות כדי לקלוט בחושים באופן משפיע לומד השם משמואל מדברי המשנה על אדם ששמע קול שופר אבל רק אם כוון לבו יצא ידי חובתו, ואם לא כוון לבו לא יצא ידי חובתו – "אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כוון לבו וזה לא כוון לבו". בכל מקרה היתה שמיעה אבל רק שמיעה שקדמה לה הכנה וכוונת הלב נחשבת שמיעה.

ראיה נוספת כותב השם משמואל מדברי הזוהר על שמיעתו של יתרו. אכן כל העמים שמעו בדיוק מה ששמע יתרו, כפי שכתוב במפורש בשירת הים "שמעו עמים ירגזון"; אבל "רק יתרו נקרא ששמע וכולי עלמא נחשבים שלא שמעו, והטעם ששמעו רק שמיעה חיצונית ולא נתפעלו". כל העמים שמעו "ולא נתפעלו", השמיעה לא השפיעה עליהם, לכן נחשב שהם לא שמעו, ולעומת זאת יתרו שמע והושפע, ולכן נחשב שרק הוא שמע.

לאור התובנה הזו, שלא די בקליטה חיצונית של החושים, חוזר השם משמואל לבאר מה הראיה שהביא המדרש מהפסוק "לכו חזו מפעלות א-להים":

"וכן זה לימוד לעולם שלשמיעת ולראיית מפעלות אלקים צריכין להכנס ברגש הנפש, ועל כן הקדים לומר לנו הליכה רוחנית, וזה ראיה ל"וילך" דהכא דפירושו הליכה רוחנית שזו עצמה היא תוכחה כנ"ל".

הראיה מהפסוק "לכו חזו מפעלות א-להים" היא שכדי לראות ראיה של ממש יש צורך בהליכה רוחנית, ומכאן שגם את פתיחת פרשתנו "וילך משה" יש לבאר כהליכה רוחנית של משה שהיא מהווה תוכחה לישראל כאמור לעיל.

ומן הפרשה עובר השם משמואל לענייני דיומא, עשרת ימי תשובה:         

"ונראה שזהו ענין עשרת ימי תשובה קודם יום הכיפורים, שעשרת ימי תשובה הם הילוך רוחני לזכות ליום הכיפורים וכענין שכתוב (ישעיהו ט, א) "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול", אבל אותם הממעטים בהילוך רוחני זה, אינם נקראים הולכים אלא יושבים, וכענין סיפא דקרא "יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם", היינו אור נגה עליהם לבד ולא אור גדול".

הנביא אומר: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם". גם אלו המתוארים בתחילת הפסוק וגם אלו המתוארים בסוף הפסוק מצויים "בחושך" "בארץ צלמות". ובכל זאת, הראשונים "רָאוּ אוֹר גָּדוֹל", והאחרונים "אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם", אור אבל לא אור גדול, מה ההבדל בין אלו לאלו?

ההבדל, לדעת השם משמואל, הוא מה עושים כאשר מצויים בחושך. האחרונים "יושבים" – "ממעטים בהילוך רוחני"; אולם הראשונים "הולכים", מתקדמים, ולכן הם זוכים לאור גדול.

זוהי מהותם של עשרת ימי תשובה: "הילוך רוחני לזכות ליום הכיפורים". ומי שהולך הליכה רוחנית ומתעלה זוכה בס"ד לאור גדול.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שר האוצר ישראל כ"ץ צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

החוב הממשלתי זינק ב-20% ועומד על טריליון ש"ח

קרא עוד