בפרשת השבוע אנו קוראים על פטירת יעקב אבינו. לאחר פטירתו אחי יוסף מפחדים שכעת יוסף ינקום בהם על מעשיהם. כך מספרת לנו התורה (בראשית, פרק נ', פס' ט"ו-כ"א):
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב:וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם".
ראשית אנו רואים כאן את מידותיו הנאצלות של יוסף הצדיק. הבה נזכור- לפני שהוא נהיה מלך במצרים הוא היה עבד של פוטיפר, העלילו עליו עלילות, ולאחר מכן היה בבית הסוהר שתים עשרה שנה. כל הסבל הזה, בראייה אנושית, קרה לו בגלל מה שאחיו עשו לו. אולם יוסף לא רק שמוחל לאחיו, אלא אף מנחם אותם שבעצם בזכותם הוא כעת המשנה למלך מצרים, והוא מבטיח להמשיך לכלכל אותם ואת טפם. אכן, ידעה ההשגחה העליונה למי מהאחים להביא כוח כזה רב ביד- לאותו אחד שימחל על הכל ואף יראה את התוצאה החיובית שקרתה בסוף התהליך, ולא יקום ולא יטור כלל.
אולם, יש בפסוקים אלו עוד אמירה- האדם חושב שהוא עושה דברים. האדם תכנן שמעשה מסוים יוביל לתוצאה מסוימת, אולם הוא איננו יודע שהוא עצמו בסך הכל כלי משחק ביד ההשגחה האלוקית, שדרך מעשיו מכוונת את העולם לנתיב הרצוי. הבה נשים לב- בזמן שהאחים מכרו את יוסף הם התכוונו על ידי כך למנוע את מימוש חלומותיו שהם ישתחוו לו. אולם- רק על ידי מעשה המכירה נתגלגל הדבר שאחי יוסף השתחוו לו. התורה מדגימה לנו בסיפור איך בכל עושה הקב"ה את שליחותו.
למעשה, אחת הסיבות המרכזיות למה כל כך חשוב ללמוד נ"ך, זה משום שרוב סיפורי הנ"ך מדגימים לנו איך בעצם הדבר היחיד הקובע זו ההחלטה האלוקית, ואחר כך ה' מסובב בצורה כביכול טבעית ומקרית, שיקרה בדווקא מה שנגזר מלמעלה.
ניתן דוגמא. בתחילת הדרך דוד מצליח מאוד. ה' עימו והוא עובר מהצלחה להצלחה. הוא אפילו שורד את כל הרדיפות מצד שאול, ואחרי מות שאול הולך ומתחזק עד שנהפך למלך על כל ישראל. ואז מגיעה הנפילה- דוד רואה את בת שבע, שאמנם, לפי חז"ל היתה פורמלית גרושה (משום שבעלה, אוריה החיתי, גויס למלחמה בבני עמון, והיה אצלהם נוהג שחייל שהולך לחזית כותב גט לאשתו, בכדי למנוע מצב עיגון, ולאחר שחזר לשלום מקדש אותה מחדש). אחרי שדוד שוהה איתה ובת שבע מספרת לו שהיא בהריון, דוד קורא לאוריה ומבקש ממנו ללכת להיות עם אשתו, ככל הנראה כדי שיחשבו שזה בן של אוריה. אוריה מסרב בטענה שאיננו יכול להיות עם אשתו כשחבריו נהרגים בשדה הקרב והוא מכנה את שר הצבא יואב בן צרויה "אדוני יואב" בפני המלך דוד. גם כאן מוצא דוד סעיף פורמלי להרגו- פורמלית אוריה נחשב מורד במלך, שהרי הוא כינה את יואב "אדוני יואב" מול המלך דוד. דוד מורה ליואב לשים את אוריה בחזית בכדי שיהרג במלחמה. פורמלית דוד נקי. הוא עשה לפי הספר. אבל- אצל ה' הצדק הוא מוחלט. לא ניתן להסתתר מאחורי פורמליקה בענייני מוסר.
ה' שולח לדוד את נתן הנביא שמספר לו את משל כבשת הרש. דוד מיד פוסק שעל החוטא להיענש פי 4 ממה שחטא. נתן אומר לו שאכן יהרגו לדוד ארבעה ילדים כנגד מה שעשה לאוריה. כמו כן, יקרה למשפחתו בדיוק מה שעשה לבת שבע.
כאן קורים דברים כאילו "במקרה". התינוק שנולד לדוד מבת שבע חולה ומת. לאחר מכן, פתאום אמנון, אחד מבניו של דוד, מתאהב לא פחות ולא יותר באחותו תמר, ובסוף אונס אותה. תמר היתה אחות של אמנון רק מצד האבא, ואילו אמה היתה אשת יפת תואר, גויה שדוד שבה באחת המלחמות. פורמלית תמר נחשבת גיורת, כלומר כאילו איננה הבת של דוד. גר שהתגייר נחשב הלכתית כאדם חדש, שאינו קשור להוריו. פורמלית, אם כן, תמר איננה אחותו של אמנון, אבל בעיני העולם- היא אכן אחותו. דוד קיבל מידה כנגד מידה- גם ה' יכול למצוא דרך לפגיעה בבת של דוד, שפורמלית איננה עריות, אבל מוסרית היא חמורה מאוד.
בשלב הבא, אבשלום, אחיה של תמר מצד האמא, נוקם באמנון על מה שעשה לאחותו, והורג את אמנון. דבר זה גורם לכעס בין אבשלום לדוד, שבסופו אבשלום מחליט למרוד בדוד. דוד נאלץ לברוח מאבשלום. לכאורה השתלשלות טבעית מקרית. נזכור רק שזה ממש מקביל לזה שדוד שלח את אוריה שוב לשדה הקרב.
בהמשך אבשלום לוקח את כל פלגשיו של דוד, ועושה איתם מה שעשה בפני כל העם. לכאורה צעד טקטי שנועד להשפיל את המלך דוד, אולם זה כבר נובא לדוד ע"י נתן כעונש בדיוק על מה שעשה עם בת שבע.
מה היה סופו של אבשלום? דוד ואנשיו התארגנו בעבר הירדן למתקפה נגד אבשלום וצבאו, אולם דוד הזהיר שלא יהרגו את אבשלום. יואב הפר את הפקודה והרג את אבשלום, ביודעו שרק כך יסתיים המרד, וכאן דוד נאלץ לוותר ליואב, ולא להענישו, למרות שפורמלית יואב מרד במלך דוד והפר ציווי מפורש. כזכור לעיל, דוד מצא תירוץ להרוג את אוריה בגלל שכיבד את יואב וקראו בכינוי "אדוני" בפני דוד. לכאורה מקרי שדווקא יואב הרג את אבשלום. אולם יש כאן רמז מהשמיים לדוד- שכשהוא רצה יכל למחול על כבודו ולא להעניש מיידית את יואב.
והסאגה לא נגמרה- אחרי פטירת דוד שלמה נאלץ להרוג את אדוניה בן חגית, וכך יצא שארבעה בנים של דוד נהרגו כנגד אוריה, בדיוק כמו שפסק לנתן הנביא כשזה סיפר לו את משל כבשת הרש. הכל כביכול התנהלות פוליטית מקרית, אבל באורח פלא מתאימה למה שנובא לדוד מראש...
דוגמא נוספת- בזמן מצור ארוך על העיר שומרון, כאשר אנשים מתים מרעב בעיר, מנבא אחד הנביאים שלמחרת בעת הזאת יהיה בשומרון כל כך שפע, שסאה סולת ימכרו בשקל אחד. את הנבואה שמע אחד מסריסי המלך וצחק "וכי ה' יעשה ארובות בשמיים?" והנביא ענה לו "אתה תראה את הנבואה מתקיימת, אבל לא תוכל להנות ממנה". למחרת ה' משמיע קולות לצבא שצר על העיר, הצבא נבהל ומשאיר את אהליהם, עם כל האוכל, רקים. ארבעה מצורעים שהיו מחוץ לעיר מגלים את האהלים הרקים ובאים לספר בעיר שומרון. למחרת יוצא ההמון שהיה במצור בעיר לבזוז את אהלי הצבא הצר הרקים, והמלך שם את אותו הסריס קטן האמונה לשמור על יד שער העיר והוא נרמס ע"י ההמון ונהרג. לכאורה- התפתחות טבעית. ה' לא עשה ארובות בשמיים. ה' רק עשה שהצבא התוקף יברח וישאיר את כל האוכל באהלים, ועשה שארבעה מצורעים ימצאו את האוהלים ויבואו לדווח בעיר...