הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. .. ... וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
בערבי שבתות, בערב יום הכיפורים, בקריאת שמע על המיטה, עם ישראל לאורך הדורות, מצטט בברכותיו את ברכת הבנים של יעקב אבינו לנכדיו מיוסף. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים (ירמיהו) התקבע כסמל לעם ישראל . מה מיוחד בהם, באפרים ומנשה, שאנו מברכים בהם דוקא?
יוסף מביא את בניו ליעקב ואביו מבטיח לו שהם כראובן ושמעון עבורו, חלק אינטגרלי מהשבטים. לכן ,שאלתו הבאה מפתיעה!
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. אנו יודעים שבירושת הארץ הם מנציחים את בכורתו של יוסף. דרכם הוא מקבל נחלה כפולה כבכור. על שאלתו של יעקב מבאר המדרש :
אמר ר' יהודה בר שלום: וכי לא היה מכירן והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו הוא אומר מי אלה, לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן?! אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים עובדי עכו"ם, ונסתלקה רוח הקודש ממנו. כשראה יוסף כך, מיד נשתטח בקרקע ובקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא. ואמר: ריבון העולם, אם הן ראויין לברכה, אל תחזירני היום בבושת פנים. מיד הכניס הקב"ה רוח הקודש ביעקב וחזר וברכן. ומנין? שכך כתיב: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" (הושע יא, ג). תרגלתי רוח הקודש ליעקב, בשביל אפרים. . .... ואימתי נתקיימה ברכתו? בחנוכת הנשיאים שהקריב אפרים ביום ז', ומנשה ביום השמיני, לקיים מה שנאמר: "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" (ישעיה מד, כו):
לא תמיד אנו יודעים בתחילת הדרך, מה יעלה בגורלם של ילדים. המדרש מחדד תובנה בחינוך. גם אם יעקב כבר ראה ברוח הקודש את הקלקלה שתצא ממנשה ואפרים, הוא בכל זאת ברך אותם. גם אם יוסף אביהם הבין שעתידם לוטה בערפל, הוא ביקש עליהם רחמים. אולי תצא קלקלה משני הבנים האלה , אבל גם הרבה טוב יצא מהם.
שבט מנשה הצטיין באהבת הארץ. בנות צלפחד שבאו בתביעה למשה רבנו :תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. בנות שבט מנשה היו. הן הפכו להיות סמל לנשים שבאותו דור שלא שיתפו פעולה עם המגזר הגברי בהוצאת דיבת הארץ ועוד דרשו נחלה.
הרב אברהם רמר בספרו איש לשבטו על ספר שופטים מסביר שגדעון השופט היה הראשון שהחל בחשיפת יחודו של שבט מנשה, ויפתח הגלעדי היה השני. גדעון היה מבני מנשה שנחלו בעבר הירדן המערבי ויפתח מבני חצי השבט שנחלו עם שבטי ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי.
הרב רמר מציין שפן ראשון של יחודו של שבט מנשה היה הריבוי . מספר בני יוסף, אפרים ומנשה, לפני כניסתם לארץ היה למעלה משמונים אלף איש בעוד שהגדולים מבני השבטים האחרים עברו במעט את הששים אלף. הריבוי הזה הנחה את משה להפוך את שבט מנשה לחוליה המקשרת בין עבר הירדן המערבי למזרחי. תכונת הכמות איננה פוגעת באיכות. בעמים אחרים קיימת קבוצת עלית של בעלי שררה שלא רואים עצמם כחלק מהאנשים הפשוטים, מההמון. הראשון שראה את סגולת עם ישראל בכמות שלא באה על חשבון האיכות היה בלעם הרשע שהתפייט: מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. 'לא חברת עילית מיוחדת וקטנה הבטיח הקב"ה שתצא מזרעו של אברהם, אלא גוי גדול....אומר הרב רמר. גדעון בן שבט מנשה, שייחודו בריבוי בניו, ידע להתחיל את מלחמתו במדינים עם שלש מאות לוחמים שההמון המדיני לא שבר את רוחם, סחף אחריו את האומה כולה, ובמרדף נצחון אחרי המדינים, גילה את נקודת התורפה של הריבוי חסר האיכות, ובעזרת ה' עשה והצליח.' (עמ 108-109)
אם יעקב אבינו צפה ברוח הקודש את התקלות שצאצאי מנשה ואפרים יביאו על עם ישראל, מדוע לא בחר שנתברך בשבט אחר? מה ראה יעקב אבינו בשני הילדים האלו שהיה כל כך מיוחד?
בספרו אבני ברקת, נתיבות למדרש חכמים כותב הרב כלאב שנראה שיש הבדל מהותי בין השבטים לבני יוסף. השבטים נולדו בגולה אצל לבן הארמי. על חייהם שם העיבה עננת הסכסוך המתמשך בין סבא לבן ליעקב אביהם. הם חיו תמיד בצל הסכסוך המתמשך בין האימהות. הם חוו בריחה חפוזה טראומטית מבית סבם ארצה כנען. תלאות רבות עברה משפחת יעקב. המאבק עם המלאך. המפגש עם עשו .מות רחל. אונס דינה וחיסול בני העיר שכם . נוסיף לכך את מכירת יוסף, שגרמה לכך שרגשות אשמה ילוו את חייהם, גם אחרי שהתוודעו לו במצרים. תמיד חשו לא בנוח מתוך תחושת אשמה או חובה.
' נמצא שבני יעקב לא הרגישו את עצמם אנשים משוחררים ותמיד כמו צל העיב על חייהם' עמ צב.
לא כן בני יוסף. מנשה ואפרים , שני נסיכים, נולדו לאביהם שהוא המושל על מצרים, הממלכה האדירה באותם ימים. הם משוחררים מכל עול ודאגה, הם נסיכים. הם בעלי בטחון עצמי, 'מהלך חיים שכזה יוצר אנשים המשוחררים ברוחם והבוטחים בכוחם.' כותב הרב כלאב
את ניצני השחרור את ניצני ההתנשאות האלו ראה כבר יעקב בעיני רוחו. תכונת ההתנשאות היא מטבע דו צדדי.
אנו נפגוש את תכונת ההתנשאות בירבעם שפילג את הממלכה.... באחאב, המלך המושחת שניצח במלחמות ישראל , ביהוא שהתחיל בנקמה , שהסיטה אותו לדרך עקובה מדם.
רוח החרות שפיעמה בצאצאי בני אפרים הביאה אותם לברוח מהשעבוד במצרים לפני הזמן. מחשבי קיצים היו . המנהיג יהושע בן נון הוא זה שהכניס את בני ישראל לארץ ונלחם איתם בכיבוש הארץ.
העצמות היבשות אותם ראה יחזקאל בחזונו בבקעת בית דורא (פרק לז) משל בני אפרים היו והרגום בני גת.
התעוררות רוח אפרים היא סימן לתקומת ישראל. בני אפרים הקמים מן העפר מעוררים את כל ישראל ברוח חדשה והם מוכשרים לגאולה הקרובה לבוא( עמ' צג)
איפה הם היום בני אפרים ומנשה?
בספריו על עשרת השבטים האבודים, עוקב ד"ר אביגדור שחן אחר עקבות בני מנשה ואפרים הגולים על ידי ממלכת אשור צפונה מעבר לנהר הסמבטיון. מי שמעונין יכול לקרא את תגליותיו בפרוט בספריו, אל עבר הסמבטיון, מסע בעקבות עשרת השבטים בהוצאת הקבוץ המאוחד. ובספרו השני נהר הסמבטיון ועשרת השבטים שמעבר לערי החושך. בספרו השני הוא חוקר לעומק את מנהגי שבט מנשה.
זכיתי להיות שותפה עם בעלי הרב יעקב שמעון, בקליטתם של בני מנשה בארץ , שהחלו לעלות בקבוצות ובודדים משנת 1990 ביוזמתו של הרב אליהו אביחיל, זצ"ל. במשך השנים אנו עדים לקליטתם בארץ. תמצא אותם בהתיישבות, בצבא, ובמקומות בהם נדרשת אהבת אדם אנושית, אהבת ילדים. הם משפחתיים מאד ומאירי פנים. בכך זכינו לאחד אותם עם שבטי יהודה ובנימין שעלו לארץ ישראל לפניהם.
זוכרני, אחרי הגרוש מגוש קטיף, ואני נכאת רוח ומדוכאת, פגשתי בחתונה של בני מנשה את אחת העקורות מנווה דקלים, אחת הסבתות. התחבקנו. ' איך את מחייכת ככה' שאלתיה, ' הרי רק לפני שבוע גרשו אותך מהבית!' היא הניחה ידה על כתפי , הסתכלה לי עמוק בעיניים ואמרה לי : ' עברנו כל כך הרבה נדודים, אנחנו שבט מנשה. עכשו אנחנו בארץ, מה לעשות? עוד פעם נדדנו'.
לעניות דעתי, בקרב בני מנשה מעורבבים גם בני אפרים. אתה מוצא חלק מהם, שבמקום שבולת, יגידו סבולת, בדיוק כמו שמסופר בספר שופטים.
אני תפילה שהקב"ה יזכור לנו, עמו עם ישראל, שאנו אפרים ילד שעשועים. שיעיר בנו את רוח החרות הטבועה בנו. שיקבץ את פזורינו וגלויותינו , להיות עם חופשי בארצנו. ארץ ציון ירושלים.