בפרשת השבוע אנו קוראים על התגלות יוסף לאחיו והאיחוד המרגש של משפחת יעקב. בהתאמה, בהפטרת השבת אנו קוראים על נבואה של הנביא יחזקאל (פרק ל"ז, פס' ט"ו-כ"ב) לאיחוד עתידי של צאצאי ממלכת ישראל וממלכת יהודה
"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם:וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".
בעוד פשט הפסוקים מציג נבואה שבגאולה העתידה לא יחצו בני ישראל לממלכת יהודה וממלכת עשרת השבטים, אלא ישובו ויתאחדו לממלכה אחת, הרי שיש כאן גם רמז מוסרי חינוכי לימנו אנו. נכון, בימנו איננו יודעים מי בא מאיזה משבטי ישראל, אבל גם בימנו יש חלוקות סוציולוגיות פנימיות בתוך עם ישראל. אלו יקראו לעצמם "חסידים", אלו "ליטאים", אלו "ספרדים" ואלו "חרדלניקים" ואלו "ציונים דתיים". האחרים יקראו לעצמם "מסורתיים", "ימניים" או "שמאלנים". כל עוד הדבר משקף רק הבדלי גישה לתחומי החיים השונים אין בכך רע. לגיטימי שאלו יסברו, דרך משל, שימין כלכלי נחוץ לפיתוח המשק, ואלו יסברו שהוא פוגע בחלשים. אולם, עלינו להיזהר שהמחלוקות ישארו עניינות בלבד.
כבר אמרו חז"ל במסכת אבות (פרק ה', משנה י"ז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו". הלל ושמאי חלקו ביניהם בהרבה הלכות, אולם המחלוקת נשארה עניינית בתחומי בית המדרש ושעת הלימוד בלבד. ברגע שנסגר הספר היו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל חברים הכי טובים שיש.
על הכבוד הרב ששרר בין תלמידי בית הלל לבית שמאי אנו למדים ממשנה אחרת, במסכת יבמות (פרק א', משנה ד') "בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים. חלצו, בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירים .נתייבמו, בית שמאי מכשירים, ובית הלל פוסלין. אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי". ישנן כמה מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בהלכות ייבום. יש האוסרים נשים נוספות של האח הנפטר לשאר האחים שלו (פרט ליבם) ויש מתירים, ועוד כמה מחלוקות. מחלוקות אלו משנות הלכתית מאוד. שכן למשל, אישה נוספת של האח הנפטר שנישאה לאחד מאחיו האחרים (פרט ליבמה שייבם האח היבם) נחשבת מותרת לשיטת בית שמאי אבל נחשבת לאחת מהעריות לשיטת בית הלל. יוצא, שבנים של האח עם אותה אישה נחשבים ממזרים לשיטת בית הלל, ויהודים כשרים לשיטת בית שמאי. ולהיפך במקרי המחלוקת האחרים. במקרה כזה היה מן הראוי שבית הלל לא ישאו נשים מבית שמאי וכן בית שמאי לא ישאו נשים מבית הלל, לא מחמת שנאה ותחרות חלילה, אלא מחמת זהירות מאיסורי ממזרות. אולם מלמדת אותנו המשנה שלמרות המחלוקות ההלכתיות ביניהם לא נמנעו לשאת נשים אלו מאלו.
כיצד הדבר ייתכן? עונה לנו הברטנורא במקום "ואף על פי שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לבית הלל, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם ואשת אח בכרת, ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ"כ לא נמנעו ב"ה מלישא נשים מב"ש, לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשין מהן". זאת אומרת, אף על פי שבית שמאי היו פוסקים שאותם ילדים אינם ממזרים, הם היו מודיעים לאנשי בית הלל מיהם הממזרים לשיטת בית הלל, והיה בין המחנות אמון מלא בנושא, ולכן יכלו לשאת אלו נשים מאלו, בלי לחשוש מאיסורי חיתון.
יש באמור לעיל מוסר עצום הרלוונטי לדורנו. דרך משל, לפעמים פלוני מחמיר בכשרות מסוימת ולכן נמנע מלאכול אצל חברו שגם הוא ירא שמיים ומקפיד על קלה כבחמורה, אבל סובר הלכתית אחרת ממנו בפרט מסוים. ישנה שיטה של הסתגרות והתבדלות. מלמדים אותנו כאן בית שמאי ובית הלל שיטה אחרת. תיזהר ותישמר לא לאכול דבר האסור לך, זה כמובן מתבקש. אבל- אל תשלול קשר עם האחר רק בגלל שאינכם מתואמים בהכל. ניתן להתגבר על זה באמצעות אמון- אם השני נאמן עליך שיודיע לך על מאכל שאסור לשיטתך וממנו תימנע, ואת השאר תוכל לאכול.
יש כאן בעצם שני דברים. הדבר הראשון זה שלשלול את הזולת ולהתחרק ממנו זה פיתרון אחרון ולא רצוי, פיתרון רק במקרי קיצון שבאמת אין ברירה. יש ערך לאחדות ולהתערות כלל מגזרי שומרי המצוות אלו באלו. הדבר השני זה האמון והכבוד לדעה שונה. לדעת שגם אם לשיטת השני דבר מסוים הוא מותר הלכתית, הוא יכבד אותך שלשיטתך זה אסור, ולא יכשיל אותך במה שאסור לך.
אם בעניינים של איסורי עריות החמורים סמכו בית שמאי ובית הלל אלו על אלו שלא יכשילו אותם, ולא חשבו ש"להחמיר" פירושו לנתק מגע בין המחנות, אלא שאפו לאחדות חברתית בין המחנות, תוך זהירות נקודתית מאיסורים שאסורים לצד אחד ומותרים לשני, כמה עלינו ללמוד מכך את מעלתה של האחדות ושאיפה לביטול המגזריות כאשר המפריד איננו עניינים הלכתיים כבדי משקל כמו איסורי עריות, אלא ענייני השקפה זניחים שלא אמורים להשפיע על חיי חברה, ולעיתים אפילו, כמו שראינו אצל בית שמאי ובית הלל, על חיי נישואין משותפים.
הרבה פעמים טבע האדם להבדיל בין "אנחנו" ל"הם". האדם צריך פסיכולוגית להגדיר את עצמו, וחלק מההגדרה הזו היא הגדרתו כשייך לקבוצה מסוימת. מכאן המדרון חלק לחפש את מעלות הקבוצה שאני שייך אליה ואת מגרעות חברתה. זה תורם לאגו. תורם לתחושה שהנה אני חלק מהקבוצה הטובה יותר. כמובן, אין לתופעות כאלו דבר עם היהדות ורצון ה'. תופעות כאלו הן מצד הגאווה והיצר הרע, שעוד מרמה את האדם ומספר לו שאדרבא, שמירה על ניתוק מהמגזרים האחרים ו"גאוות יחידה" הם כלי להגדלת עבודת ה' הפרטית. כאמור לעיל, בית הלל ובית שמאי לא חשבו כך. הם הבינו את הערך היהודי הרב בשמירת האחדות, וידעו להסתדר גם כשהמפריד היה גופי תורה ולא הבדלי השקפה זניחים.
למעשה, כבר אסרה עלינו התורה להתחלק למגזרים. התורה בספר "דברים" (פרק י"ד, פס' א') ציוותה עלינו "לא תתגודדו" ואמרה הגמרא (יבמות י"ג, ע"ב) "אמר ליה ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן 'לא תתגודדו'- לא תעשו אגודות אגודות".