מדבר אל ההגיון
"ויגש אליו יהודה...דבר באזני אדוני"
רבי שמשון רפאל הירש מפרש: יהודה פנה אל הגיונו ואל שיקול דעתו של יוסף "דבר באזני" ולא ביקש לדבר ל רגשותיו ודעותיו הקודמות, אל ליבו. ופרשן אחר פרש, שבגלל שהתכוון לומר ליוסף דברים קשים, הקרב יהודה לאוזנו של יוסף, כדי שאחרים לא ישמעו את הדברים, שכן אם אחרים ישמעו שהוא מזלזל בכבודה של מלכות, הוא עשוי להיענש על כך. והרב מנחם הכהן מביא ב"תורה לעם" הסבר מעניין נוסף: לאחר שיוסף גילה כלפי האחים ידידות מופגנת ("וישתו וישכרו עמו"), התקשה יהודה להאמין שיוסף בעצמו עומד מאחרי עלילת גניבת הגביע, והתעורר אצלו החשד, שמא המתרגם "המליץ בינותם", כלומר, מסלף דבריהם. לכן אמר: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" – בוא נדבר ישירות, בלי מתווכים שונאי ישראל המעונינים לחבל ביחסים הידידותיים שנרקמו בינינו ובינך. "כי כמוך כפרעה" – הלוא תזכור את החרטומים והחכמים, שעמדו בינך ובין פרעה וניסו לחבל ביחסים שביניכם.
שותפות גורל
"אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני"
אומר על כך סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטש'ב: הקב"ה אומר לראשי שבטי ישראל – "אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם" – אם לא תיקחו אתכם את אחיכם הקטנים תחת חסותכם, תדאגו לפרנסתם, לחינוכם ולקרבם לתורה, אזי "לא תוסיפון לראות פני" – אין לי חפץ בכם. רבי מאיר מפרמישלאן אמר על "כי איך אעלה אל אבי" – איך יכולים מורי הדור לעלות ולהתייצב בפני אבינו שבשמים, במצב של "והנער איננו אתי" – כשהדור הצעיר מנותק ולא הולך בדרכי אבותיו. שהרי "כי עבדך ערב את הנער" – אנו אחראים וערבים לחינוך הנוער.
ההתגלות
"ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף"
שתי המלים האלה "אני יוסף" חוללו את השינוי הגדול. יוסף, אותו שר מצרי עוין ןמתנכל, התגלה כיוסף האח הטוב והסולח. ללמדנו, שבמצבים קשים ומסובכים יש בכוחן של מלה אחת או שתיים לחולל מהפכות ולשנות מצבים לטובה או חלילה להיפך. (הרב מנחם הכהן, ב"תורת עם"). ומביא מדברי ה"חפץ חיים": כאשר שמעו האחים את שתי המלים" "אני יוסף", סרו תמיהותיהם, נתרצו שאלותיהם, והוברר להם הכל. כך, גם באחרית הימים, אומר ה"חפץ חיים", כאשר נשמע את שתי המלים: "אני ה'", ייתרצו מאליהן כל התמיהות, הקושיות והספיקות על הנהגת העולם.
לא לריב בדרך
"אל תרגזו בדרך"
רש"י פירש: "אל תתעסקו בדבר הלכה" – שכך דרכו של ויכוח שלא לשמה, תחילתו התנצחות בהלכה בין מקילים למחמירים, וסופו האשמות שווא, ריב ומדון. פירוש נוסף: בידוע, ששנאה/אוייב משותף – גורם להתלכדות. כשהשנאה המשותפת נעלמת – מתחילים לריב ולהטיח האשמות זה בזה. לכן הזהיר יוסף את אחיו "אל תרגזו בדרך"ף היו צמודים להודאתכם אצלי "אבל אשמים אנחנו", ואל תחזור לדון ולעסוק עוד בפרשת מכירתי למדיינים, שכן זה רק יעורר ריב ומדנים ביניכם.