מאז נעלם יוסף, לא נקרא יעקב בשם ישראל כי אם בשלושה פסוקים בפרק מג, פסוקים אשר ענינם דוקא קשור ליחסי המשפחה עם יוסף, הצורך להוריד את בנימין למצרים וערבותו של יהודה. זאת אומרת שהמימד הישראלי של יעקב שוב התגלה, על אף העמעום שנגרם ע"י הניתוק לכאורה בין יעקב ויוסף, כשהתעורר המהלך שיוביל לאיחודם מחדש.
דבר זה בולט במיוחד בפרשתנו, בסיפור הודעת הבשורה של "עוֹד יוֹסֵף חַי" ליעקב. הנה מהלך הפסוקים: בני ישראל - אחי יוסף - מגיעים אל אביהם ואומרים לו (או שולחים אליו שליחים לומר לו) ש"עוד יוסף חי". סיפור המפגש כולו פותח במילים: "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". הוא שומע את הסיפור, מתרגש (וַיָּפָג לִבּוֹ) אבל אינו מאמין. הבנים מדברים אליו את כל דברי יוסף אבל גם זה אינו מספיק, עד שהוא רואה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ואז: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". רוח הקודש שנעלמה ממנו מאז ראה את תחילת מעשה אשת פוטיפר חוזרת ליעקב. לשאלתו החוזרת כמה פעמים של יוסף "העוד אבי חי?" באה לכאן כהד ההצהרה "עוֹד יוֹסֵף חַי" שבפי האחים וההודאה בדבר מפי יעקב עצמו "רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי" וכדי שלא יהיה שום צל של ספק על משמעות המילה "חי", לא בשאלתו של יוסף לגבי אביו ולא לגבי משמעות "עוֹד יוֹסֵף חַי", התורה חוזרת לקרוא ליעקב בשם ישראל: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל..." ומיד הוא יוצא לדרך ללא עיכוב: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע..." הרי שהמימד המלא של שיעור קומתו של יעקב התעורר לחיים. החשש שגרם לאבל בלתי פוסק מאז חשב יעקב שיוסף יצא לתרבות רעה ("חיה רעה אכלתהו") התבדה ומתגלה שיוסף הצליח להתגבר על הסתירה שבין "עוד יוסף חי", פירוש: עוד יוסף בצדקתו עומד, לבין "וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" - אתמהה! איך אפשר להיות מושל בכל ארץ מצרים ולהיות בכל זאת יוסף הצדיק? זאת היא דוקא סגולתו של יוסף. יוסף מסוגל לזה. ליוסף יש הכח להתגבר על סכנת ההתבוללות והטמיעה בגויים, מפני שהוא יודע להיות כביכול אחד מהם באמת בלי לוותר כי הוא זה על זהותו העצמית: עברי אנוכי. לכן, בעוד שלגבי האחים ומשפחתם יהיה כתוב "הבאים מצרימה", לכיוון מצרים אבל בלי להיות מסוגלים להיות במצרים בפועל מבלי להסתכן, לגבי יוסף כתוב: "ויוסף היה במצרים". רק הוא היה באמת במצרים ועמד בצדקתו.
ובכן מיד כשהגיע ישראל לבאר שבע, מספרת התורה שהקב"ה נגלה אליו כדי להרגיעו שלא יפחד מרדת מצרימה. ובאותו פסוק שוב משתנה שמו מישראל ליעקב, והפעם מפי הקב"ה עצמו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". במראות הלילה, בפרספקטיבה של הגלות, ישראל נקרא יעקב, בעוד שכשחוזר יעקב מגלותו אצל לבן הוא מסוגל להיאבק עם שרו של עשו ולנצחו ולקבל ממנו שיודה לו על הברכות, ולזכות בשם ישראל.
הרי שיש לנו כאן משוואה פשוטה: יעקב, היינו המימד והזהות, השם, השייך לחוצה לארץ, לגלות, כרמז ששלח יוסף לאביו בעגלות: ע גלות. השבעים נפש (ע) צריכים לצאת לגלות. ישראל, המימד והזהות השייכים לַארץ שהיא ארצו של ישראל - ארץ ישראל. אבל במשך כל השנים שיוסף נעלם מהחזית הישראלית, על אף שאנו יודעים שהוא היה במצרים ושהתורה העידה עליו שהשם איתו וכל אשר הוא עושה השם מצליח בידו, היות ויוסף חסר, ישראל נקרא יעקב, היינו שעל אף היותו בארץ ישראל הוא מרגיש כאילו בגלות, או במילים אחרות יש כאן מימד של גלות פנימית שהיא עמוקה יותר מהגלות הגיאוגרפית.
זה היה בדיוק המצב של היהודים בעת עמדה עליהם מלכות יון הרשעה שבקשה להשכיחם את תורת ד ולהעבירם על חוקי רצונו ית. שיעבוד המלכויות תמיד מלווה בגלות. בבל, פרס ומדי, ומאוחר יותר רומי הן גלויות אשר בהן נמצאים בני ישראל מחוץ למקומם. תחת שלטון יון, הם נמצאים דוקא בארצם אבל מחוץ לזהותם. או לפחות, זה מה שביקשו היונים להשיג. כל העמידה נגד גזירות השמד של היונים היא דוקא כוחו של יוסף להיות שומר ברית, בעוד שאותו האיש אשר נאבק עם יעקב כל אותו הלילה ביקש דוקא לפגוע "בכף ירכו" היינו ברית המילה, כמו שאמר אברהם לעבדו נאמן ביתו: "שים נא ידך תחת ירכי" ומפרש רש"י שהשביעו על המילה. עולה מכאן שיוסף שהוא שטנו של עשו, הוא גם הערב על יכולתם של בני ישראל להתגבר על גזרות השמד אשר גוזרים הגוים עליהם ואשר משמעותן היא לאבד את בחינת קדושתם המיוחדת הקשורה לבחירתם - אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
רב עוד יוסף חי פירושו שלמרות הכל וכנגד כל סיכוי, תמיד מתגלה שאותו יוסף שחשבו שהוא מת, שהוא נעלם, שהוא יצא לתרבות רעה, התבולל ומה לא, לסופו של דבר הוא נושא את החיות הלאומית ומחכה להכרת אחיו ולהודאת אביו. הוא הדואג ל"העוד אבי חי" וזוכה ל"עוד יוסף חי" כי למחיה שלח אותו אלקים להחיות עם רב.
שיהיו הדברים עילוי לנשמות כל הרוגי אסון הכרמל ובתוכם לידידי הטוב, הרב אוריאל מלכה ז״ל, בוגר קורס רבנים צבאיים התשס״ט