אחי יוסף טעו טעות מרה. היה נדמה להם שכשם שישמעאל ועשיו הם הפסולת של אברהם ויצחק גם יוסף הוא הפסולת של יעקב. גם החלומות שהוא חלום: אלומותיהם משתחוות לו, השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו, נתנו להם את ההרגשה שמדובר בנטע זר יהיר שצריך להיפטר ממנו. אבל מה שהם לא ידעו שיעקב וזרעו קדושים ויוסף הוא השיא המבורר והטהור שביניהם. טעותם גררה אותם למעשה שלא יעשה, להתנכר לאחיהם עצמם ובשרם ולמכור אותו לעבד.
מרום המעלות לשפל המדרגה. מבן יקר וחביב לאביו, שמובטחת לו מלכות והצלחה רבה, נופל יוסף לשנים ארוכות של צער וסבל לא יתואר. מלווה בתחושה צורבת של בגידה, נתון למרמס והשפלה, הוא מגיע לשרת את ראש הרוצחים של מצרים, הארץ הטמאה. ואם לא די בזה, אשת אדוניו מנסה לפתותו לדבר עברה, וכשהוא, באצילות נפשו, לא משתף פעולה עם הצעתה המבישה, היא טופלת עליו עלילה והוא מושלך לבור כלא אפל, נשכח מלב, לזמן בלתי מוגבל.
יוסף לא שוכח את השם. הוא לא מתמכר לרגשות של עצבות ויאוש ולא מאבד את האמונה. גם ברגעי הפיתוי הכי קשים הוא עומד מול אשת אדוניו ואומר: "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים"? (בראשית ל"ט ט')
גם כאשר ברגע אחד מתהפך עליו הגלגל והוא עומד מול שליטה האדיר של מצרים, הוא לא מתרשם ולא מתחנף ולא תולה את תקוותו וישועתו בקיסר שעומד מולו. כשפרעה מציין בפני יוסף את שבחו: "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מ"א ט"ו) יוסף לא מתבלבל לרגע. כמו ברגעי ההשפלה הכי עמוקים, גם ברגע ששמש ההצלחה מתחילה להאיר לו פנים, הוא זוכר רק דבר אחד: אלוקים. והוא עונה בענווה: "בלעדי. אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית מ"א ט"ז). הווה אומר: "אין החכמה משלי. אלא אלוקים יענה, ייתן ענייה (מענה) בפי לשלום פרעה" (לשון רש"י על הפסוק)
הגלגל ממשיך להסתובב. כפי שניבא חלומו של פרעה, רעב גדול יורד לעולם וכל יושבי הארץ הופכים לנזקקים לחסדי יוסף. גם אחיו מגיעים לבסוף למצריים לבקש לחם. וכפי שראה בחלומו, הם ניצבים לפניו ומשתחווים לו.
גאולתו הפרטית של יוסף מבשרת את גאולת העם ותיקון העולם. בני יעקב ומשפחותיהם יורדים למצרים וניצולים מן הרעב. עמידתו בניסיון ומעשיו הקדושים של יוסף מכשירה את הקרקע ורק מכוחו יכולים בני יעקב להתמודד עם ניסיונות הגלות. אלמלא עשה יוסף מה שעשה במצרים, לא הייתה תקומה לישראל.
הסיבה ל"לעבד נמכר יוסף" (תהילים ק"ה) היא "שלח לפניהם איש" (שכתוב בתחילת אותו פסוק). אחר כך "ויבוא ישראל מצריים". אחר כך מגיעים הגואלים: "שלח משה עבדו, אהרון אשר בחר בו". מכות מצריים מתחילות. כוח הטומאה נשבר. "שמו בם דברי אותותיו ומופתים בארץ חם". עד לסוף המופלא: " ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו".
וכמו יוסף, לכל אחד מאיתנו מזמן הבורא תפקיד נעלה.
הנה כך זה תמיד מתחיל: לפני העלייה באה ירידה. החושך תמיד מופיע לפני האור. "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ". הנפש מתמלאת קושי כמו ברזל. הלב נאטם מריבוי הצער. כמו זהב שצריך להזדכך מן הפסולת, עוברת הנפש ליבון וצריפה באש: "עַד עֵת בוא דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ". אבל בבוא העת, בתום הניסיון, מגיעה הגאולה: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ מושֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ". כל נפש מישראל ראוייה לגדולה וממשלה: "שָמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוְֹ" (תהילים ק"ה פסוקים י"ז- כ') מגיע הרגע. לכל אחד מחכה מלכות. אם רק לא יתייאש ממה שעובר עליו.
"בזמן שאדם זוכה, זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".