"אני רואה את הבן אדם מולי, אני רואה את אלוקים"

הרבנית טלי שאום-ברודר מלווה רוחנית במערך הפלאטיבי בבית חולים הדסה, בפרק חדש בפודקסאט "חיי עולם" מספרת על החיבור העמוק לרגעים האחרונים של החיים, הניסיון למצוא נחמה בפרשת השבוע דווקא בימי אבל וזיכרון, והפרדוקס שבין חגיגת שמחת תורה לפרידה

חדשות כיפה חדשות כיפה 23/09/26 16:36 יב בתשרי התשפז | עודכן בתאריך 24/09/26 15:09

עקבו אחרינו בגוגל

בפרק מיוחד של הפודקאסט "חיי העולם" העוסק בפרשת "וזאת הברכה" בהגשת הרבנית תרצה קלמן, מתארחת הרבנית טלי שרם בודר, מלווה רוחנית בצוות הפליאטיבי של בית החולים הדסה לשיחה על הפרידה ממשה רבנו דווקא בעיצומו של חג שמחת תורה.

השתיים נוגעות במורכבות הקשה שמלווה את החג בשנים האחרונות, כאשר עבור משפחות רבות בארץ הפך התאריך ליום זיכרון ואבל כבד. הפרשה מציגה מודל ייחודי להתמודדות עם מוות: העם מקבל שלושים ימי אבל לבכות את מותו של משה, בשונה ממותה הפתאומי של מרים. החיסרון מורגש היטב, אך לצד הבכי והפרדוקס שבין אבל לחגיגה, התורה מעניקה מקום לגיטימי ומובנה לתהליך הפרידה והאבלות, תוך שמירה על המעגליות והמשכיות התורה.

"אני רואה את הבן אדם מולי, אני רואה את אלוקים"
טלי שאום - ברודר, צילום: אולפן כיפה

מה זה אומר צוות פליאטיבי ומה את עושה כמלווה רוחנית?

"טיפול פליאטיבי הוא טיפול שאמור להקל על סימפטומים של החולה, תוך הסתכלות על האדם כמכלול של גוף ונפש". שאום-ברודר מתארת כיצד הליווי הרוחני פוגש חולים ומשפחות ברגעי הטלטלה של האשפוז. היא משתפת כיצד המפגש עם חולים בסוף חייהם מחייב אותה להתנתק מסטיגמות ומדפוסים שיפוטיים. "זה מוריד את כל הפוליטיקות ואת כל השטויות שמסביב. עבדתי בעבר עם אנשים שונים לחלוטין ממני, וברגעים האלה גיליתי שכולנו עוברים את אותם הרגשות. הליווי הזה הפך עבורי לשליחות שזככה אותי והפכה אותי לצינור עבור אחרים".

הדיון חוזר אל הפסוקים בפרשת "וילך" ובסוכות, הממחישים את הפגיעות האנושית לצד העטיפה והחיזוק שמניחה הקהילה והאמונה. קלמן מבקשת להבין את העבודה עם משפחות החולים ברגעיהן הקשים ביותר ושרם-בודר מסבירה כי ברגעים האחרונים של האדם התפקיד מורכב במיוחד: "כשרק רואים את הסבל של הבן אדם, התפילה משתנה". היא מזכירה את הפירוש הדרמטי על פטירת רבי יהודה הנשיא, שבו אמתו ראתה את סבלו הרב של רבה וזקוקה הייתה להפסיק את תפילות התלמידים כדי לאפשר לנשמתו לנוח.

לבסוף מתמקדות השתיים בבדידותו העמוקה של משה רבנו, העולה לבדו להר נבו ואיש אינו יודע את קבורתו. בעוד שמקצוע הליווי הרוחני נועד להבטיח שאף אדם לא יישאר לבדו ברגעיו האחרונים, משה מסיים את תפקידו כאדם בשר ודם שמוריש לעם את התורה כצידה לדרך. היכולת להפוך דמעות לדיו וליצירה היא תמצית הנחמה העולה מהמדרש על כתיבת פסוקי הסיום. שרם-בודר מוסיפה כי השכחה של המוות בשגרה היא זו שמאפשרת את תפקוד החיים, אך המודעות לרגעים הללו מעניקה משמעות עמוקה לכל יום ויום. עם סיומו של הפרק, המהווה גם פרק פרידה מהסדרה כולה, נותרת האמירה "חזק חזק ונתחזק" לא רק כציטוט מספרי התורה, אלא כקריאת כיוון להתמודדות עם אובדן, להתחדשות מעגלית ולחזרה לשגרת החיים.