שלום, אני פונה אליכם כי אני כבר לא יודע למי לפנות.
אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי..
לפני ב8 חודשים בערך התחלתי להתחזק, לאט לאט, לשמור שבת, להתפלל 3 תפילות, ברכות, ברכת המזון, ציצית, שמירת עיניים משתדל להקפיד, ללמוד תורה קצת, בעיקר להקשיב להרצאות..פעם ב.. פותח שולחן ערוך ללמוד הלכות, מדרש תנחומא ועין יעקב שזה דברים שאפשר ללמוד פחות או יותר לבד. נפרדתי גם מחברה שלי בעקבות זה אחרי תקופה מאוד ארוכה שהיינו ביחד.
כל מה שאמרתי נעשה בהדרגה, לא הכל בבום, בטח לא העניין של החברה.
בכל אופן שהתחלתי, היה לי הכי טוב בעולם, זה היה בתקופה מאוד מאושרת בחיים שלי, בכלל על עצמי, אני בחור עם המון המון המון שמחת חיים.
ופשוט בהדרגה התחלתי לראות את ה' בכל דבר שקורה לי. גם קראו לי דברים יוצאים מן הכלל, שמאוד חזקו אותי, והיו רגעים ש"הנחתי" לעצמי ליפול, ופשוט ה' לא נתן לי. אני לא רוצה להשמע כמו פאנט חס וחלילה שקיבל סטירת לחי ועכשיו שינה את החיים 180, כי זה באמת לא ככה. אני נמשך לעניין מאוד, ויש לי שאיפות, אך ביחד עם השאיפות אני זוכר ויודע כמה קשה זה יכול להיות לוותר על כל החיים שהיו לפני, אז אני חושב לנסות לשלב.. אני בטוח שאני ימצא את הדרך.
אך זה לא מה שמפריע לי.
אני חייב לשתף מישהו, כי כבר אין לי את מי לשתף. אני מרגיש שהרבה דברים נלקחים ממני, וכאילו אני נגד כל העולם. כבר אין לי חברים יותר, בכלל, משום צורה כלשהי. פעם היו לי הרבה חברים, נכון שאולי חלקם לא היו "הכי הכי" אבל היה לי עם מי להיות, מה לעשות, אנשים לדבר איתם ולשתף אותם במה שעובר עליי. היום אין לי כבר את מי.
ההורים שלי, שהם הורים מצויינים, מסורתיים, לא הכי מתלהבים מהתהליך שלי, הסברתי להם שאני לא מחפש חברה חדשה עכשיו, ושאני מעוניין במישהי צנועה לעתיד שלי, וזה לא מתקבל ביתר חיבה בוא נגיד.
כל זה פוגע לי נורא באמונה, אני מאמין שהקב"ה מרחיק ממני את האנשים, אבל אני לא יכול לחשוב איפשהו שאולי זה משהו לא בסדר בי.. ואולי הוא עשה אותי ככה כדי שהם יתרחקו.. אתה מבין? המחשבות ממש לא משו..
אני הרבה פעמים מוצא את עצמי מסתובב לבד סתם חושב מה לעשות, או מסתובב כדי שתיהיה לי סיבה לנשום אוויר, כי כבר אין לי ממש.
אני בן אדם ממש חברותי, מתחבר לאנשים בקצב שקשה להאמין, הרבה היו מעידים עליי כך, יש לי שמחה מפה להודעה חדשה, וזה עוד יותר מקשה על