השבירה הבונה

קשה לומר שממשה רבינו שהרג שלושת אלפי איש שהשתחוו לעגל אפשר ללמוד לעמעם את החדות שבתורה לצורך דאגה לעם ישראל. התבוננות נוספת על שבירת הלוחות

חדשות כיפה אורי קירשנבום 01/10/15 15:21 יח בתשרי התשעו

השבירה הבונה
shutterstock, צילום: shutterstock

במאמרו על שבירת הלוחות קבע הרב סתיו, לאור דברי חז"ל, כי הדאגה לשלומם של ישראל היא שעמדה לנגד עיניו של משה כששבר את הלוחות. בכך לימד משה לדורות שהדאגה לשלומם של ישראל היא הצריכה להיות בראש מעייניהם של מבקשי התורה גם כשזה נעשה במחיר של "שבירת הלוחות".

הרב סתיו השאיר, ובצדק, את הנגזרות המעשיות מדבריו בצורה מעומעמת, לכן קצת קשה להתעמת עם דבריו - בעדם או נגדם. הרי גם משה רבינו יתנגד לכך שדיין שידון את מחלל השבת שעומד מולו למיתה, יתחמק מלהמשיך בביצוע גזר הדין מתוך דאגה לשלומו של אותו יהודי. גם הרב סתיו לא יחלוק על כך. הרי בחטא העגל עצמו משה רבינו הרג יחד עם בני לוי שלושת אלפי איש. הוא עצמו פעל לקיום הדין של "זובח לאלוהים יחרם" (רש"י שמות לב, כז) ולא לניסיון להעלים את הדין הזה. בקיצור, אין ספק שהדברים שכתב הרב סתיו צריכים להיות מוגבלים ומוגדרים גם אם יסוד אמיתי קיים בהם.

משכך, לא אתווכח ישירות עם העקרונות החינוכיים שייסד הרב סתיו בדבריו, אלא עם פרשנותו למקרא ולדברי חז"ל, שלדעתי לא מכוונים לדברי חז"ל ורחוקים מאוד מפשוטם של מקראות.

לאחר שהתורה מספרת על מעשה העגל ע"י ישראל למרגלות הר סיני, נאמר שהקב"ה מספר למשה את שמתרחש שם למטה - "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים... עשו להם עגל מסכה... ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". משה מגיב באופן מיידי - "ויחל משה את פני ה'... למה יחרה אפך... למה יאמרו מצרים... זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך...", ומייד - "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". מבואר, אם כן, שביטול גזירת השמדת העם התרחשה מיד, עוד בטרם ירד משה מן ההר.

רק אחר כך יורד משה מן ההר, שובר את הלוחות, שורף את העגל וכו'. על שבירת הלוחות כותב רש"י במקום - "אמר: 'מה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה ''כל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם?!'". דברי רש"י אלו במידה רבה סותרים לגמרי את דבריו של הרב סתיו. שבירת הלוחות נעשתה מתוך ההבנה של מקום השפל אליו ירדו ישראל. "מומרים" כינה משה את ישראל באותו רגע.

השיח של משה עם הקב"ה בשלב הבא נועד לבטל את הגזירה של "כי לא אעלה בקרבך". משה עולה למרום לחלות פני השם לאחר שהוא נלחם במובילי חטא העגל ומבקר אפילו את אהרן אחיו. גם כלפי העם הוא לא חוסך במילים - "אתם חטאתם חטאה גדולה". משה ניגש לנסות ולהתחנן לפני השם על כפרה - "אולי אכפרה בעד חטאתכם". רש"י מסביר מהי אותה כפרה - "אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא". דהיינו, כעת משה מנסה להוביל לחידוש הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים ולמחוק את הרושם הרע שהשאיר החטא הנורא על מערכת היחסים הזו.

שני שלבים קיימים, אם כן, בתהליך המחילה על חטא העגל: ביטול גזירת השמדת העם וכפרה על החטא לצורך חידוש הברית. שבירת הלוחות נעשתה אחרי השלב הראשון, כאמור, לכן אי אפשר לראות בה אקט שנועד למנוע את השמדת העם. אדרבא, העולה מהדברים הוא ששבירת הלוחות נעשתה לצורך חינוך של העם, כאקט שנועד להוביל את תהליך התשובה של העם, לזעזע. הדברים מקבלים חיזוק משמעותי מאוד דווקא מהפסוק החותם את התורה, אותו ציטט הרב סתיו - "לעיני כל ישראל" - השבח הגדול שמשה מקבל על מעשה שבירת הלוחות הוא דווקא על כך שהדבר נעשה לעיני כל ישראל. אם נסביר את שבירת הלוחות כפעולה שנעשתה כלפי השם, הרי שהביטוי "לעיני כל ישראל" לא מיושב היטב, וכמובן שלא שייך לומר שעל זה התורה משבחת את משה.

בתוך המסגרת הזו נצטרך ליישב את דברי חז"ל בהקשר שבירת הלוחות ובתוכם את המדרש שהביא הרב סתיו, שאגב, גם רש"י עצמו מביא דברים דומים (לד, א). אין אפשרות ליישב את כל דברי חז"ל במסגרת מאמר אינטרנטי קצרצר, אך אפשר אולי להצביע על כיוון ולומר ששבירת הלוחות שימשה בשני כיוונים - כלפי העם וכלפי הקב"ה. רש"י מציג את שבירת הלוחות כ"כתב הגנה" עבור ישראל דווקא כשהקב"ה אומר למשה "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים", אך מול ישראל, שבירת הלוחות היא דווקא מעשה של תוכחה למי שמתנהגים כמומרים. כך או כך, הביטוי "לעיני כל ישראל" ודאי לא יוכל להתפרש כשבח למשה על שבירת הלוחות כמלחמה למען עם ישראל על חשבון התורה, ובכלל קשה לומר על משה שהוא ניסה "להתגמש" עם התורה בשביל להגן על עם ישראל, אחרי שהוא עצמו הוביל את מבצע "מי להשם אליי" בשם הדין של "זובח לאלוהים יחרם".

כמובן שלא רק פלפול בפשוטו של מקרא יש כאן, כי אם הצגת כיוון חינוכי שנעדר לגמרי ממשנתם של רבים בקרב הציבור הדתי לאומי. בשם הדאגה לעם ישראל מובילים רבים מהלכים של עמעום החדות שבערכי התורה ודיניה. לא רק חטא כלפי התורה והקב"ה יש כאן, אלא בראש ובראשנה כלפי עם ישראל עצמו. העם, שהגדרתו נובעת מכוח בואו בברית עם השם (דברים כז, ט, וברש"י) צמא לקיום החזון האמיתי שלו, חזון של דביקות באלוקיו ובתורתו ומכוח זה השפעה והפצת בשורת הגאולה האלוקית לעולם כולו. "ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

אורי קירשנבום- מתפקד בתנועת דרך חיים".