עבד ה'

(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה':  (דברים פרק לד)

במסכת סוטה (יג ע"ב) הובאה דעה שעל פיה משה רבינו לא מת; כך כתוב שם:

"יש אומרים: לא מת משה, כתיב הכא: "וימת שם", וכתיב התם: "ויהי שם עִם ה'" (שמות לד, כח), מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש".

כשם שהיות משה עִם ה' "שם" בקבלת הלוחות השניים מתבאר כ"עומד ומשמש", כך גם מיתתו של משה מתבארת כ"עומד ומשמש", כלומר עמידתו של משה ושימושו בעצם לא פסקו – "לא מת משה".

ביאור להמשך העמידה והשימוש של משה גם אחרי מותו מובא בביאורו של המלבי"ם בתחילת ספר יהושע בהקשר לכינוי "עבד ה'" הנזכר גם שם: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר" (יהושע א, א). המלבי"ם שם קושר בין כינויו של משה "עבד ה'" גם לאחר מותו לבין דברי חז"ל שמשה עומד ומשמש גם לאחר מותו; וכך הוא כותב:

"וקרא את משה בשם עבד ה' לאמר שגם אחרי מותו נקרא בשם עבד ה', כמו שאמרו חז"ל (סוטה יג ע"ב) מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, רוצה לומר כי הצדיק העוסק רק להשלים את עצמו תופסק עבודתו בעת מותו, אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון, והעבודה המתמדת בסיבתו גם אחרי מותו תקרא על שמו כמו שכתוב (תהלים קיב, ג): "וצדקתו עומדת לעד", וזהו שכתוב שגם אחרי מות משה היה עבד ה'".

יש הבדל בין צדיק שעבודתו בחייו היא "רק להשלים את עצמו" לבין צדיק שעבודתו בחייו היא "לשלמות הדור והדורות הבאים". בעוד שעבודתו של הצדיק הראשון נפסקת עם מותו, הרי שעבודתו של הצדיק השני מתמדת גם אחרי מותו. משה רבנו דאג לכל עם ישראל לכל דורותיו ולכן נקרא "עבד ה'" גם לאחר מותו – עבודתו לא פסקה; גם לאחר הסתלקותו מן העולם הזה הוא "עומד ומשמש".

כוונת חז"ל באמרם שעמידתו ושימושו של משה ממשיכים גם לאחר מותו, לדעת המלבי"ם, היא ש"העבודה המתמדת בסיבתו גם אחרי מותו תקרא על שמו". כל הטרחה שטרח משה בימי חייו כדי לזכות את ישראל היא זו שגרמה לכך שגם לאחר מותו במשך כל הדורות מתמדת עבודת ה' בישראל. לכן נקראת עבודת ה' של ישראל על שמו של משה, ובמובן הזה משה רבנו עדיין עומד ומשמש.