פרשת ואתחנן: על סיני

התגלות סיני, נתפשת בתודעת הדורות כאבן היסוד של התורה. היא ההתגלות המלאה והצלולה, כל אחרת איננה אלא בבואה והשתקפות עכורה שלה. לרגע נפתחו השמים, ישראל ראה ושמע. והנה, דווקא את הרגע הזה, רוצים הכל לסגור ולא לפתוח:

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל 
קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף 
וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים 
וַיִּתְּנֵם אֵלָי. [דברים ה' י"ט]

רש"י
'ולא יסף' - 
מתרגמינן 'ולא פסק', כי קולו חזק וקיים לעולם. 
דבר אחר 
'ולא יסף' -  
לא הוסיף להראות באותו פומבי.

ריבונו של עולם לא הוסיף להראות באותו פומבי, אולי לכן הקול חזק וקיים לעולם. יש רגעים בתודעתו וזהותו של אדם ושל עם, משהו נפתח, מעבר למידה הרגילה. אחר כך הוא שב ונסגר, אך מעמדו המכונן את הזהות נותר. גם העם ביקש לסגור את הדלת אשר נפתחה:

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.
וַתֹּאמְרוּ: הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינו,ּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.
וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת?! 
אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד 
וָמָתְנוּ.
כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ 
וַיֶּחִי.
קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ 
וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ 
וְשָׁמַעְנוּ 
וְעָשִׂינוּ. [שם כ' - כ"ד]

מהצד האחד, הרגע הזה הורה כי יכול אדם לשמוע את הקול ולחיות. מהצד השני, איננו רוצים עוד לשמוע את הקול - פן נמות. 
יש רגעי זהות שהם מחוץ לתחום, הם נותרים מחוץ לתחום - וטוב שכך. לא ראוי, לא רצוי ולא נכון שהם ימשכו וילכו. לעיתים הם מלווים בחרדה. אני זוכר ערב פסח אחד, באתי עם אבי לבית סבי וסבתי. הכנות אחרונות לליל הסדר, להביא דבר לקחת דבר. סביר שההתרחשות היתה פורחת מזכרוני. אלא שלפתע בא משב רוח פתאומי, הדף את דלת החדר, טרק אותה, וזכוכית חלונה השתברה לרסיסים. הרגע נחרט בי, מפאת הבהלה. כיום אני יכול לחזור אליו כזיכרון מתוק של דמויות אהובות.
אנחנו חיים בתקופה בה יש ערך לפתוח הכל, לספר, לדעת, ממאגרי המידע הגדושים העומדים לרשותנו. אבל יש ערך גם בדברים הסגורים, לא פותחים אותם, אך הם נמצאים שם. ויטגנשטיין, היה אומן בזיהוי האזורים האלה, שפתיחה שלהם היא מסובכת וספק אם מועילה:

אם ישאל אותי ילד האם הארץ התקיימה עוד לפני שנולדתי, הייתי משיב לו שהארץ התקיימה לא רק מעת הולדתי אלא זמן רב מאוד קודם לכם. ותוך כדי כך הייתי מרגיש שאמרתי משהו מצחיק. וכיוצא בזאת אם הילד היה שואל אותי האם הר מסויים גבוה יותר מאיזה בית גבוה שהוא ראה. על שאלה זו אוכל לענות רק למי שהייתי מקנה לו תחילה תמונת עולם.
אם אני אמנם עונה על השאלה בביטחון, מה נותן לי ביטחון זה? [על הוודאות 233] 

מצחיק לומר שהארץ התקיימה לפני שנולדתי. מניין אני יודע? התשובה דורשת טיעון מורכב, שכלל לא ברור שהוא הבסיס לוודאות שלי. יש כאן הנחה שאני מניח, למרות שאין לי בסיס להניח אותה. לא כדאי לפתוח אותה. כך גם בשאלת הגובה. ברור לי שההר גבוה מהבניין. אבל פתיחת השאלה מובילה לסבך. חלק מתמונת העולם שלי היא הוודאות ביחסים בין הבניין ובין ההר. אך לאו דווקא מתוך טיעון שאפשר לפרוש ולהגן עליו.
במקרה היהודי, זה סיני. הוא היוצר את הוודאות, אבל התבוננות בו מובילה לספק. אני בונה עליו את וודאות הקיום שלי, את ערכי, לא יכול להרשות שיקרוס. כפי שהפליאה לכתוב המשוררת זלדה:

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל 
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן 
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי 
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע. 

 אֵין לִי קִיּוּם  
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

יש העושים ניסיונות בבני אדם, מפרקים את יסודות עולמם. אז בולע ענן את הפס הדקיק שבלבם, המפריד בין טוב לרע. עבור יהודי, הברקים והקולות שבסיני מכוננים את הפס. עבור הנוצרי או המוסלמי - יש דרכים אחרות לכל אחד מהם. ההתנשאות היהירה המטילה ספק בנקודות המוצא הסמויות הללו, מובילה אל הכאוס ואל השאול המוסרי. 
חינוך לחשיבה ביקורתית הוא חשוב, הביקורת מאפשרת לפרק ולבנות טוב יותר. אך מודעות בוגרת למבנה התודעה האנושית, יודעת כי תמיד צריך להשאיר אבני יסוד אותן לא מרימים. הן צריכות להיות שם, אחרת העולם ישוב לתוהו.