מסורת יהודית קדומה מספרת שביום שחרב המקדש נולד המשיח כמו שמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד): "מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש, געתה פרתו לפניו, עבר עליו ערבי אחד ושמע קולה, אמר לו: יהודי, יהודי, התר פרתך והתר מחרשתך מפני שחרב בית המקדש. געתה הפרה שנית, אמר לו הערבי: יהודי, יהודי, קשור פרתך וקשור מחרשתך מפני שנולד מלך המשיח". מסורת זו מלמדת אותנו שהאופציה לגאולה נוצרה מיד עם החורבן, ואם כך נשאלת השאלה: אם כבר לפני כאלפיים שנה נולד המשיח מדוע אין אנו זוכים להתגלותו? ואכן בשאלה זו נתחבט גם רבי יהושע בן לוי כמו שמסופר במסכת סנהדרין (צח א): רבי יהושע בן לוי מצאו לאליהו שהיה עומד בפתח מערת רשב"י, שאלו ריב"ל לאליהו: אימתי יבוא המשיח? אמר לו אליהו: לך אצלו ושאל אותו. אמר לו ריב"ל: היכן הוא נמצא? אמר לו: בפתח העיר יושב בין עניים סובלי חולאים, כולם מתירים כל פצעיהם כאחד ואח"כ חוזרים וחובשים את כולם, והמשיח מתיר אחד ומיד חובשו וכך שני ושלישי עד הסוף, וכל כך למה? מפני שאומר אולי תוך כדי חבישה הפצעים אתבקש לגאול את ישראל ולא אתעכב. הלך ריב"ל לשם ומצאו למשיח ואמר לו: שלום עליך רבי ומורי! השיב לו: שלום עליך בן לוי! שאלו ריב"ל: אימתי יבוא אדוני? השיב לו: היום! (המתין ריב"ל עד למחרת ומשיח לא בא), בא ריב"ל לאליהו ואמר לו: שיקר לי המשיח, שאמר לי היום אני בא, ולא בא. אמר לו אליהו: כך אמר לך המשיח: "היום - אם בקולו תשמעו" (תהלים צה ז).
נראה שהתשובה הזו הטרידה את רבי יהושע בן לוי, שהרי אם הגאולה תלויה רק בתשובתם של ישראל, ורק לאחר שישמעו בקול ה יבוא המשיח, כי אז באופן תיאורטי, עלול להיות מצב שלעולם לא יבוא משיח, מפני שתשובה תלויה בבחירה החופשית שעליה נאמר (ברכות לג ב): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ובבחירתם, עלולים ישראל חלילה לא לעשות תשובה. במצוקתו זו הלך ריב"ל לבקש תשובה לחששו בכתבי הקודש, ואז נתקל בספר ישעיה (ס ב) בפסוק: "אני ה בעתה אחישנה", פסוק שנראה על פניו כסותר את עצמו, וממנו מצא ריב"ל רמז לשני תהליכי גאולה: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעִתה". ובהמשך מצא רבי יהושע בן לוי סתירה נוספת בשני כתובים: "כתיב (דניאל ז) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא (פרש"י: "ענני שמיא" - במהירות) וכתיב (זכריה ט ט): עני ורוכב על החמור (פרש"י: כעני הבא על חמור בעצלות)?" וגם כאן אותה התשובה: "זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על החמור". ביישוב הסתירה של הפסוקים האלו מצא ריב"ל נחמה, הוא הבין שגם אם גאולתם של ישראל תלויה בתשובה, אין זאת האפשרות היחידה, קיימת גם אפשרות נוספת, שהקב"ה מלכתחילה קבע זמן קצוב לסוף הגלות, וכשיגיע הזמן הזה יגאל הקב"ה את ישראל גם אם לא יהיו ראויים לכך. את הכלל הזה שהגאולה תבוא גם אם ישראל לא יהיו ראויים לה אנו מוצאים גם בדברי רשב"י במדרש (תנחומא בחקתי ג) האומר: "בין עושין ישראל תשובה ובין אין עושין תשובה, כיון שהגיע הקץ מיד נגאלין, שנאמר: אני ה בעתה אחישנה". וכך ניסח זאת הגר"א (מובא באבן שלמה אות קנה): "בכל דור יש קצים לפי ענין התשובה והזכויות המיוחדות לאותו הדור. אבל קץ אחרון לא תליא בתשובה אלא בחסד, כמו שכתוב: למעני למעני אעשה, וגם בזכות אבות, וזה שאומרים: וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
האמונה בביאת המשיח היא לפי הרמב"ם אחד משלשה עשר עיקרי היהדות, ואין בינה לבין "המשיחיסטים" מימין ומשמאל כל דמיון. כי מה ההבדל בין "משיחיסט" למאמין בביאת המשיח? "משיחיסט" הוא אדם או קבוצה המנסים לדחוק את הקץ ולכפות את "אחרית הימים" על המציאות, אם בקמפיין של "משיח עכשיו" או בסיסמת שווא של "שלום עכשיו", כשהאחרונים עושים זאת תוך סיכון בטחונו של עם ישראל, כמו הסכמי אוסלו, חורבנו של גוש קטיף או מחשבות על ויתורים נוספים. שכל מי שתמך בהם בעיוורון, הוא בעיני "משיחיסט", גם אם הוא אקדמאי או חושב עצמו ל"נאור". לא זו ולא זו היא האמונה היהודית במשיח. עם ישראל לדורותיו יודע שבואו של המשיח תלוי בהתנהגות שלנו, בקיום יום יומי במסירות ובעקשנות את החובות המוטלות עלינו בלימוד ובקיום התורה, בבניין הארץ ובקיבוץ גלויות, ובאמונה ש"אף על פי שיתמהמה, עם כל זה, אחכה לו בכל יום שיבוא".