פרשתינו מעלה את אחת הקושיות הקשות ביותר לגבי דרכי ההנהגה. אומר הכתוב: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותתי ואת מופתי בארץ מצרים". והרי קשה הדבר מאד. הרי שאם הסיבה לכך שפרעה אינו מוכן לשלח את בני ישראל מארצו היא רק משום שהקשה ד את ליבו, א"כ על מה ולמה מכה הקב"ה את פרעה ומצרים. והרי הדבר נעשה נגד רצונו של פרעה. יתר על כן, מדוע מקשה הקב"ה את לב פרעה, והרי אנו מאמינים כי לאדם בחירה חופשית בעולם, והרי בכך מודיע הכתוב כי מפרעה נמנעה הזכות של האפשרות לבחור בעצמו מה לעשות.
הרמב"ן במקום שואל את השאלה ומביא שני תירוצים:
"ואני אקשה את לב פרעה. אמרו במדרש רבה גלה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם כי אני הכבדתי את לבו, אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ, מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא.
כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. והנה פרשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו. ויש בו שני טעמים ושניהם אמת. האחד כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו פסוקים רבים בתורה ובכתובים ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה, ויכבד פרעה את לבו, הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וכו. ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות כענין שאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי, כלומר שאקשה את לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים, כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ד, כי לב מלך ביד ד על כל אשר יחפוץ יטנו".
הרמב"ם כבר הקדים את הרמב"ן לגבי הטעם הראשון (ביד החזקה בהלכות תשובה פרק ו הלכה ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין אמת שיהא הפירעון מזה החוטא על החטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שימנעו ממנו התשובה ואין מניחים לו לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה, הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו השמן לב העם הזה וגו ... לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב"ה את ליבו ... ע"כ.
וקשים דברי הרמב"ם שהרי אם אין לישראל אפשרות לעשות תשובה, מדוע שולח אליהם הקב"ה את ישעיהו הנביא להוכיחם, וקשה עוד שהרי בסופו של דבר כן עשו תשובה.
ועוד קשה שח"ו ימנעו עצמם ההמון לחזור בתשובה מכיון שיחששו שמא עשו חטאים גדולים ורבים מדי ונמנעה מהם הזכות לחזור בתשובה, ולכן אפילו לא יתאמצו כי יאמרו אין סיכוי בדבר. והרי אפילו אלעזר בן דורדיא שנתייאש מהתשובה, כתוב עליו כי לאחר שמת יצתה בת קול וקראה "אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא" - הרי שמלמדת אותנו הגמ שתשובתו עלתה לו.
לגבי הטעם השני של הרמב"ן, הרי שהוא כותב כפי שכותב רש"י: "ואני אקשה, מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב, טוב שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו אתם את גבורתי. וכן מידתו של הקב"ה, מביא פורענות על האומות כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר: הכרתי גוים נשמו פנותם וגו, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. ואעפ"כ בחמש מכות הראשונות לא נאמר "ויחזק ד את לב פרעה, "אלא: ויחזק לב פרעה".
ויוצא מכך שוודאי שמי שרוצה לחזור בתשובה שלימה הרי שהיכולת בידו. לעומתו, מי שמשים את עצמו כחוזר בתשובה מחמת העונש ואין בליבו כוונה לחזור באמת בתשובה, אזי אין תשובתו מתקבלת (ועיין בפירושו של ספורנו בענין זה).
ואם כן הרי שפרעה בנושא שלנו "גלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב" כמאמרו של רש"י, כלומר שהאומות אינם חוזרים בתושבה שלימה, אלא מחמת מכותיו של הקב"ה, הרי ש"טוב שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי" וח"ו אם לא היה מקשה ד את ליבו היו אומרים שפרעה רצה לחזור בתשובה אבל ד לא קיבלו ולכן "נוח לי וכו". (והרי אנו רואים במעשהו של יונה שד חפץ בתשובת רשעים, אך במקרה של פרעה היות והזיק לישראל כ"כ ושיעבדם יותר מדי, הרי שעליו ללקות ולכן לא רצה ד בתשובתו).
אבל לגבי ישראל אין הדבר כן, שהרי כפי שמביא הרמב"ם בהלכות גיטין לגבי יהודי המסרב לתת גט לאשתו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" זאת משום שבכל יהודי בפנימיותו יש רצון לעשות את רצון ד ואם אינו עושה כן, הרי שיש דבר (יצר הרע) המונע ממנו מלהוציא לפועל את רצונו האמיתי. וא"כ ע"י המכות יסורו המניעים ויתגלה רצונו האמיתי לעשות רצונו ית.
כעת נפשטו הקושיות שהקשנו על הרמב"ם. כיון שבאמת בני ישראל הינם שונים ויש בידם היכולת לחזור בתשובה שלימה ולכן הוכיחם ושלח אליהם את ישעיהו ובאמת חזרו בתשובה. וזה שכתוב שהקב"ה מונע התשובה, הדברים מוסבים לכך שהקב"ה מוסיף עזות בלב לחטוא ולמרוד נגד ד. ועתה מיושב לשון המדרש אשר הביא הרמב"ן כמין חומר "הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך", שמוסיף את כוח הטומאה שמביא לחטוא. ולכן גם אלעזר בן דורדיא ושאר עם ישראל יכולים לחזור בתשובה עד דכדוכה של נפש, כיון שמגלים את רצונם הפנימי. אולם הגויים שמבקשים לחזור בתשובה מאימת העונש ולא מאמונתם הכנה והאמיתי בקב"ה, הרי שנותן בליבם מניעים שימנעו בעדם מלשוב, כי אין חפץ בתשובתם. ועוד יש להוסיף כי המדובר בכאן לא שייך לגוים כאנשים פרטיים, שכל אחד נידון לפי מעשיו ורצונו, אלא על כללות כל עם ולשון, עד אשר יתקיים בהם "אז אהפוך על העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד, ונאמר ביום ההוא יהיה ד אחד ושמו אחד.