השבת אנו זוכים לקרוא פעם נוספת את שירת האזינו, השירה שלכאורה רק אותה צוונו לכתוב, ושרק בשלה מצווים אנו על כתיבת ספר תורה, כלשונו של הרמב"ם (הלכות ספר תורה פ"ז ה"א, וראה גם בשו"ע יו"ד סי' ער ס"א, ומקורו בגמרא מסכת סנהדרין כא, ב):
"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר (דברים לא, יט) 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו".
הציווי הוא לכתוב את השירה, שירת האזינו, ורק משום שאת התורה צריך לכתוב בתמימותה ו"שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" נדרשים אנו לכתוב יחד עם השירה גם את התורה כולה, ומאיליה עולה השאלה במה התייחדה שירה זו, שאין בה ולו מצווה אחת, המצווה האחרונה במניין המצוות היא מצוות כתיבת השירה, מצווה שהצטווינו עליה בפרשה שעברה, ומדוע דווקא אותה הצטווינו לכתוב ?
תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בספרי (האזינו מג) אשר כותב כי גדולתה של השירה מצויה בהיותה חובקת כל, את כל הזמנים ואת שתי העולמות, כלשונו :
"גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא".
ומסביר הרמב"ן (דברים לב, מ) כי שירה זאת, היות ויש בה כל, הרי היא כשטר זיכרון ועדות על העבר והעתיד, וכהבטחה ברורה על הגאולה העתידה :
"והנה השירה הזאת אשר היא לנו לעד אמת ונאמן תגיד בביאור כל המוצאות אותנו, הזכירה בתחילה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד הכוכבים ומזלות, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד אשר שילח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב. ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן. ... והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם וייפרע מן האויבים בחרבו הגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו. ... ולזה רמז הכתוב שאמר: "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באוזני העם" הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניינים רבים".
אך נראה ברור שאין כוונתו של רבנו הרמב"ן ללמדנו רק את קורות העיתים, אלו שהתרחשו זה מכבר ואלו שעוד עתידים להתרחש, דברים העוסקים אך ורק בתיאור ההתרחשויות שכן בשירה זו עצמה מורה לנו התורה "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", היינו זכור את ימות העולם כדי שמתוכם תעמיק ותבין את אשר באו הם להורות וללמד אותך, ומתוך כך תוכל למלא טוב יותר את שליחותך בעולם את הדבר שלשמו נוצרת, כך הסביר הרש"ר הירש את הפסוק השלישי של השירה :
"... שהרי כך אנו מוצאים כאן: בטרם התחיל משה לומר את דבר ה' של השירה הוא ביטא את משמעותה כדבר ה', כהודעת שמו, והוא קשר לכך את הקריאה למאזיניו לשמוע את דברו ברוח זו ולבטא דבר זה על ידי התמסרות והודייה לה': הבו גדל לאלקינו. וכך כל התורה כולה איננה אלא הודעת שם ה', התגלות ה' בעולם, באנושות, בישראל ובחיי ישראל."
זכירת ימות העולם ולימודם באו ללמד אותנו את דבר ה', את אופני התגלותו של ה' בעולם, ולעורר אותנו להודות לו ולהתמסר לעבודתו יתברך. ברוח זו לימוד מעמיק ומדויק בשירת האזינו עשוי לגלות לנו כיצד ה' מנהיג אותנו, וכי גם כאשר הוא יתברך מייסר את עמו ומכלה בהם את חיציו, הוא עושה זאת ברחמים הממתקים את הדין, כדברי רבנו האלשיך הקדוש על כך שבשירה זו מוזכר שם ה' המבטא את מידת הרחמים :
"מה שתראו בתוכחות מוסר השירה הזאת, נזכר בה תמיד שם הגדול בעל הרחמים; וירא ה' וינאץ וכיוצא בפסוק זה. ואפשר לדון באחד משני פנים, או לומר שהוא כי אף מידת רחמים יהיה להם לאויב, הוא נלחם בם מרוב הכעס והרוגז, או תהיה להיפך שהוא כי למען הפשיר את הדין משתף מידת רחמים. לזה אמר כי תראו בתוכחתי שאדברה כי שם ה' אקרא, אל תחשבו שהוא להגדיל הכעס, כי אם אדרבא; הבו גודל לאלקינו, כי לְמָה שהוא אלקינו אוהבנו בייחוד עושה על ידי מידה שהוא למתק הרוגז ולא מהבחינה האחרת."
כך מסביר גם רש"י (לב, כד) את הפסוק "חִצי אכלה בם" כי קללה זו "לפי הפורעניות לברכה היא, חיצי כלים והם אינם כלים".
הקב"ה קורא לנו לגלות אותו בתוך דברי הימים, להבין כי בכל מאורע ומאורע הוא משמיע אלינו את קולו, ולמעשה קורא לנו כדברי משה רבנו "הבו גודל לאלוקנו", להבין כי הקב"ה מכווין אותנו בדרכנו וקורא לנו לשים למול עינינו את "גודלו" של ה' ולהתעלות ולהדבק בדרכיו. וייתכן כי יש כאן גם הרבה יותר מכך, ייתכן ומשה רבנו רומז לנו בדבריו גם את הדרך להתעלות אף מעל הייסורים ולמונעם, כך מצאנו בספרי אשר פתחנו בו :
""כי שם ה' אקרא", רבי יוסי אומר: מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו". אמר לו רבי נהוריי: השמים! דרך ארץ היא גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים".
ייתכן, וכמובן שגם ניתן לחלוק בדבר, שכוונת ר' נהוראי הינה ללמדנו כי כאשר "גוליירים מתגרים במלחמה" וכאשר עוברים על האדם רגעים לא פשוטים יכול הוא לתת גודל לאלוקיו, על אף המציאות הבלתי נעימה, ובכך להיות בבחינת "וגיבורים נוצחים" (והשווה גמ' ברכות נג, ב). ונראה שהאמת תורה דרכה וכך מבואר בגמרא מפורשת (שבת קיט, ב) כי כל המגדל את שמו של הקב"ה ועונה "אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו" קורעין לו גזר דינו :
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (=בכל כוונתו [רש"י]) - קורעין לו גזר דינו, שנאמר "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". מאי טעמא בפרע פרעות - משום דברכו ה'".
וייתכן שלכן זוכים אנו לפרשה זו מיד אחר יום הכיפורים וטרם מסירת הפתקים שבהושענא רבה, שכן קול ה' קורא לנו ומלמדנו כי דרכי תשובה המבטלות גזרות נמצאות ועדיין פתוחות לפנינו "הבו גודל לאלוקינו".
נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א