פרשת בשלח: על זכות היוצרים

אם בוחנים את ההתרחשות ליד הים בעין אינדיבידואלית, היא מתעתעת. רגע משה הוא הבוקע, רגע - ריבונו של עולם. מה קרה שם?

ד"ר משה מאיר
יא בשבט התשפ
,
06 בפברואר, 2020 20:56
קריעת ים סוף

קריעת ים סוףצילום: shutterstock


פרעה בראש המצרים רודף אחרי בני ישראל. הוא משיג אותם חונים על הים. הוא מתקרב. ישראל נושאים את עיניהם ורואים את המצרים הרודפים מתקרבים אליהם. הם מפחדים. הם צועקים אל ריבונו של עולם. משה מרגיע אותם באומרו:

...אַל תִּירָאוּ 
הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם 
כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם 
לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.  [שמות י"ד י"ג]

כנראה שהתמונה מורכבת יותר, אל מול החזות המרגיעה והחזקה שמציג משה, כנראה שגם הוא אחוז חרדה, צועק. שהרי בסמוך לתיאור ההרגעה אומר ריבונו של עולם למשה:

מַה תִּצְעַק אֵלָי?! 
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! [שם שם ט"ו]

כשם שרש"י מורה: 'למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה.'
גם ההמשך מורכב, ואפילו מתעתע בקורא. איך אפשר לנסוע? הלא מלפנים - הים, מאחור - המצרים?! לכך אומר ריבונו של עולם למשה:

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ 
וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם 
וּבְקָעֵהוּ 
וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם 
בַּיַּבָּשָׁה. [שם שם ט"ז]

ריבונו של עולם מעצים את משה, נותן לו להוביל את המהלך. במקום לעמוד ולצעוק אליו, הוא פועל - מרים נוטה ובוקע. ריבונו של עולם - לכאורה - מתערב רק בשלב ב' של התכנית:

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם 
וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם 
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' 
בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. [שם שם י"ז - י"ח]

אלא שלאחר מכן, התמונה משתנה:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם 
וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה 
וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה 
וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. [שם שם כ"א]

משה אמנם מטה ידו על הים, אבל מי שבוקע את הים הוא ריבונו של עולם. אז מה רצית ממשה? למה אמרת לא לצעוק אלא לעשות? הרי בסופו של דבר אתה העושה? מה נותר לאדם - לישראל ולמשה? רק לצעוק ולנטות את היד ולנסוע אל הים הבקוע.

שאלת ייחוס המעשה וההוויה לאדם, עמדה במרכז ההגות הקיומית, האקזיסטנציאלית. כך כותב הנביא הקיומי - ניטשה:
אם מידה טובה לך אחי, והיא שלך, אז אין לך שותף בה. 
כמובן שתכנה אותה בשם ותלטפה; תהא מורט בתנוך אוזנה ומתבדר עמה.
אך צא וראה! הנה שמה של מידתך הטובה משותף לך ולכל הבריות, ובגללה נעשית אתה עצמך עם ועדר!
וכי לא היטבת עשות לו אמרת: 'ביטוי אין לו ולא שם לאשר מביא על נפשי עינויים ומתיקות, וכל קרבי ירעבו לו.'  [כה אמר זרטוסטרא, עמ' 35 בתרגום ישראל אלדד]
 
נביא האינדיבידואליות, לא יכול לשאת שם של המידה הטובה שלו, כי השפה היא יצירה משותפת, והשם משתף את המידה שלי עם מידה כוללת בה גם אחרים נוטלים חלק. 
אם בוחנים את ההתרחשות ליד הים בעין אינדיבידואלית, היא מתעתעת. רגע משה הוא הבוקע, רגע - ריבונו של עולם. במחשב האינדיבידואלי, זאת סתירה: אם משה - אז לא ריבונו של עולם, אם ריבונו של עולם - אז לא משה. אבל יש אופן מחשבה אחר, מערכתי. גם בחשיבה המערכתית אפשר לטלטל את משה ולהניע אותו לפעולה. העובדה שהוא פועל, לא עומדת בסתירה לכך שריבונו של עולם פועל. יש חיבור, יש יחד, אנחנו ולא רק אני. זה נכון לא רק ביחס בין האדם ובין ריבונו של עולם. זה נכון גם ביחס שבין אדם לאדם.
חנוך לווין כתב מחזה 'רווקים ורווקות.' יודעי דבר אומרים שהוא ניבא את מגפת הבדידות של דורנו. כך פותח המחזה פחות או יותר:

[זניידוך ופלוציקה יושבים עגומים... כתפיהם שמוטות]
 
זניידוך [לקהל]
אותה אני לא אוהב. בעוד חודשיים אנחנו מתחתנים. ככה זה.
 [מנסה לקום... ]
פלוציקה לאן?
זניידוך הביתה.
פלוציקה לא תישאר כאן?
זניידוך בשביל מה? לא הייתי כאן? לא התנהלה שיחה? לא געשו יצרים? מה עוד את רוצה?
פלוציקה לישון יחד.
זניידוך נידבק אחרי החתונה.
פלוציקה אני אוהבת אותך!
זניידוך שמעתי! אחרי החתונה!
פלוציקה תן קצת את עצמך, מה אתה מקמץ כל-כך! ומה כבר עולה לך לישון יחד? אתה אפילו לא מרגיש את זה. תישאר?
זניידוך לא.
פלוציקה גרוֹם נחת קטנה.
זניידוך אין חשק.
פלוציקה אני ממש מתחננת.
זניידוך אין, אין חשק.
פלוציקה בטח חושב מי-יודע-מה על עצמך אם מתחננים בפניך. מי אתה? מי אתה, תגיד לי?
זניידוך עוד פעם "מי אתה"? מי אתה ומה אתה, ומה אתה ומי אתה! מה איכפת לי מי אני? העיקר שאני ישנו!
פלוציקה ומתי ניפגש?
זניידוך במוצאי שבת.
פלוציקה כל-כך הרבה זמן?
זניידוך הכל עובר.
פלוציקה [קמה ומחבקת אותו]
אוהב את ארוסתך החוקית?
זניידוך כנדרש.
פלוציקה אוהב? רוצה לשמוע את המלה. אוהב?
זניידוך כנדרש.
פלוציקה תגיד את המלה!
זניידוך אין חשק.
פלוציקה אני ממש מתחננת.
זניידוך אין, אין חשק.
פלוציקה עכשיו!
זניידוך אחרי החתונה! 
פלוציקה עכשיו, עכשיו ! רוצה להיות יחד, יחד, שלי, בשר אחד, נפש אחת, הכל אחד, יחד, מאוחד!
זניידוך "יחד, יחד!" – מיום שאני מכיר אותך אני לא מפסיק לשמוע על יחד ועל איחוד! עם האף שלך תישני יחד! קישטא!

ככה זה. המחשב האינדיבידואלי רואה את היחד כמיותר, לא מתאים ואף מבוזה. האני הבודד הוא אטום הקיום. יחד - זה רק עם האף שלך. אבל המחשב המערכתי, המצטרף, רואה את החיבור כאטום הקיום. העובדה שעשינו את המעשה ביחד, איננה מפחיתה מקיומי. העיקר ששנינו קיימים הוא אומר, לא העיקר שאני קיים. משה, העניו מכל אדם, מכיר את היחד, ולכן נענה לריבונו של עולם, להצטרפות עמו, ומוביל גם את ישראל לנסוע אל תוך הים, למרות שלבד הם לא מסוגלים לעשות זאת. 


 
 

07.02.2020

1. משה הוא שנטה ידו על הים ופעולה זו גרמה למים לבקוע............................ (משה אהרון עו"ד)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בחינת בגרות. אילוסטרציה צילום: רועי אלימה, פלאש 90

הבגרויות יתקיימו במתכונת חירום: לא יותר מחמש בחינות

קרא עוד