ארבע כיתות עמדו על שפת ים סוף. בני ישראל היו סגורים מכל כיוון, בדרך ללא מוצא: מאחור- המצרים הרודפים, מהצדדים- נחשים ועקרבים, ומלפנים- הים המאיים להטביעם. בתוך המבוי הסתום הזה, הדבר הראשון שעולה ברוח העם הוא הייאוש:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? ... כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".
המדרש מתאר את התפלגות השבטים שהתווכחו ביניהם: האם להילחם? האם לחזור למצרים ולהיכנע? או אולי להתקדם אל הים? לכאורה, האפשרות האחרונה היא הבלתי הגיונית ביותר- אם נטבע, מה הועלנו?
"מה תצעק אלי?" - זמן התפילה וזמן המעשה
בזמן שהעם נסער, משה רבינו עומד ומתפלל. אך כאן מגיעה תשובה מפתיעה מהקב"ה (מכילתא דרבי ישמעאל יד, טו):
"אמר לו הקב"ה למשה: משה, בניי נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה?! מה תצעק אלי? ... יש שעה לקצר ויש שעה להאריך".
אונקלוס מתרגם זאת: "קַבֵּילִית צְלוֹתָךְ... וְיִטְּלוּן". כלומר: התפילה התקבלה, עכשיו הגיע זמן המעשה. הקב"ה מחכה שהאדם למטה יהיה כלי לשינוי הטבע. תוך כדי הוויכוח בין השבטים מי ירד ראשון, קורה הפלא (ילקוט שמעוני): "מיד קפץ נחשון בן עמינדב לים".
חוק ה"צל" הרוחני
אך מניין שאב נחשון את העוצמה הזו? רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בספרו "קדושת לוי", מסביר יסוד חשוב:
"והנה ידוע הגם שהשם יתברך ברוך הוא דרכו להטיב לבריותיו... יש שהוא מאתערותא דלתתא, שישראל מטיבים מעשיהם וגורמים במעשיהם רחמי השם יתברך עליהם. כמאמר הכתוב: 'ה' צִלְּךָ'. כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן כביכול כמו שהאדם מתנהג למטה, כן מנהיגין אותו מלמעלה".
הקב"ה הטביע בעולם חוק רוחני: המציאות למעלה מגיבה להלך הרוח למטה. אם אדם פועל ברחמים, מעוררים עליו רחמים. אך היסוד הזה נכון גם בנוגע לאמונה.
אם אדם בטוח שה' ימלא את צרכיו ופועל מתוך ביטחון זה, הוא "מאלץ" כביכול את המערכת השמימית להגיב בהתאם. לעומת זאת, דאגה תמידית וחיסרון באמונה יוצרים מציאות של חסר. ניסי קריעת ים סוף לא היו "מתנת חינם", אלא תוצאה של הזינוק של נחשון. אמונתו היא שגרמה לבקיעת הים.
כשהכסא הופך ליציב
כאן אנו מבינים את עומק דברי המדרש על השירה: "מִשֶּׁעָמַדְתָּ בַּיָּם וְאָמַרְנוּ שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּ'אָז', נִתְיַשְּׁבָה מַלְכוּתְךָ וְכִסְאֲךָ".
כאשר השפע האלוהי יורד לעולם רק כחסד "מלמעלה", הוא בחינת "עולם עובר". אך כשהשפע מגיע כתוצאה מהתעוררות התחתון- מהאמונה והמעשה של האדם, המלכות האלוקית הופכת ל"מיושבת", יציבה וקבועה בעולם הזה. זהו "עולם הכיסא".
"נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה" -הקב"ה מיוסד ונוכח בעולם הזה דרך הגילויים והשפע שאנו, בבני האדם, מורידים במעשינו. היכולת של נחשון לקפוץ למים כשהם עוד מגיעים לאפו, היא שהפכה את הנס למציאות יציבה.
השיעור עבורנו הוא שאין לחכות ל"נס משמיים" בידיים שלובות. האמונה אינה פאסיבית, היא המנוע שמסובב את גלגלי השפע. ככל שנשכיל לפעול למטה בביטחון ובנחישות, כך ה"צל" העליון ינוע בהתאם, ויהפוך את הים הסגור לדרך יבשה וסלולה. השפע אינו מחכה שנבקש אותו, הוא מחכה שנעז להיות הכלים שראויים להכיל אותו.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.